מקומות לביקור בהם Хайфа
טיול רגלי במושבה הגרמנית והמרפסת התחתונה של הגנים הבהאים
הטיול מתחיל בהצטלבות רחובות יפו ובן גוריון ליד מרכז הקניות סיטי, עולה ברחוב בן גוריון דרך בתיו של שומאכר ואוליפנט, מלון קולוני ההיסטורי, הטרסה התחתונה של הגנים הבהאים, מציץ לשביל השירים, יורד לאורך שדרת בן גוריון ליד מסעדת דוזאן, בית המושבה הגרמנית אשר שוכן בו כיום מוזיאון העיר ומסתיים באותה נקודה בה התחלנו.
מלון חדש יחסית זה שייך למשפחה נוצרית עשירה מנצרת. מיקום מעולה, עיצוב מודרני ושירות טוב הפכו את המלון למקום אטרקטיבי לנפוש בו עבור תיירים רבים. יש אומרים שעם הזמן, כאשר פרויקט ברצלונה להפיכת חלקים נרחבים מנמל הישן לאזור תיירותי יתגשם, הביקוש לחדרי לינה ללא ספק יגדל עוד יותר. בינתיים, ממש מעבר לכיכר, כבר החלה בנייה של קומפלקס מלון חדש, המיועד ל -350 מיטות.
מרכז קניות סיטי פופולרי מאוד בקרב תושבי העיר. יש בו חנויות Outlet ושעות ביקר שלפני הצהריים נוחות מאוד. במתחם יש גם הרבה שטחים מנהליים ומשרדיים, בתי קפה ומסעדות.
עומדים לפנינו שלושה מבנים היסטוריים בזה אחר זה. מספר 8, 10 ו -12. הבניין שבו היום נמצא קפה ארומה, שימש את משפחת דיק. אברהם דיק (1848-1917), אבי המשפחה עלה ארצה מן הקווקז. החברה שבבעלותו נוסדה בחיפה בשנת 1878. החברה עסקה בעיר במכירה של ציוד חקלאי מיובא ישי והיתה אז אחת הגדולות בארץ. את החברה ירשו טימותי לנגה (1869-1947) וגוטליב שומאכר (1857-1925). טימותי היה בנה של אנה לאנגה אחותו של אברהם דיק. וגוטליב שומאכר היה בעלה של מריה מבית לאנגה אחותה של אנה. ביתם נבנה בסוף המאה ה-19 והשתרע על 4 מפלסים: שתי קומות עם שטח בנוי של כ-170 מטרים רבועים, עליית גג ומרתף של עוד כ-100 מטרים. בכניסה לבית נבנו מעברים מקושתים וחלונות גדולים שבהם הוצגו מכונות חקלאיות וסחורות. בחלק העליון של הבניין ניתן לראות את הגמלון, המאפיין את הארכיטקטורה של הטמפלרים - הקהילה של גרמנים נוצרים, שהקימה את המושבה בסוף המאה ה-19. כמו בבתים רבים אחרים במושבה, נהוג היה לחרוט על משקוף הכניסה את הכתובות מהברית הישנה. על הבית הזה הכתובת "EBEN EZRA 1893". זו שנה של בנייה ומזמור: "ויקח שמואל אבן אחת וישם אותה בין מצפה ושין ויקרא לה אבן אבן", ואמר: "אלוהים עזר לנו עד כה". היום, הביטוי מסמל את עזרתו של אלוהים (כמו הביטוי "בעזרת השם"). מול הבית היה פעם מלון הכרמל, אחר-כך תחנת האוטובוס המרכזית, ועכשיו נבנה שוב בית המלון.
הבניין הבא מספר 10 (לא משופץ) הוא בית משפחת שומאכר. המשפחה הגיעה לארץ מאמריקה. יעקב - אבי המשפחה הצטרף לטמפלרים ובנה את הבית בשנת 1870. כמקובל אצל הטמפלרים, מעל פתח הכניסה לבית חרוטים מילים מספר "תהילים": "תבחן את אור פניך על פנינו (הראה לנו), יהוה!" יעקב מונה לקונסול כבוד של ארה"ב וביתו הפך לקונסוליה, אשר ירש בנו גוטליב. בבית הזה התארחו הקצינים הבריטיים קונדור וקיטשנר (הלורד לעתיד) אשר עסקו במיפוי ראשוני של הגולן והגליל. הם לימדו בעבודתם את בנו של יעקב, גוטליב שומאכר. הוא תכנן את הקטע הראשון של רכבת חיפה דמשק, (לימים רכבת העמק) הוביל את החפירות הארכאולוגיות במגידו, שם מצא את החותם המפורסם בצורת אריה של המלך המקראי ירוחם. הוא תכנן את היקב בראשון לציון, בנה מזח לקבלת הוד מעלתו הקיסר הגרמני וילהלם בחיפה, ובנה בית הארחה של מוסקובי בנצרת. במלחמת העולם הראשונה הצטרף גוטליב לשורות החיילים הגרמניים ולאחר תבוסת גרמניה מצא את עצמו במצריים. השלטונות הבריטיים אסרו עליו לחזור לחיפה עד 1924, וכשחזר, מת כעבור שנה. משפחת שומאכר יחד עם משפחות גרמניות מהמושבה גורשה על ידי הבריטים לאוסטרליה ב-1939 במהלך מלחמת העולם השנייה. סמלי ביתם של משפחת שומאכר היו הדגל האמריקאי ושעון השמש שנתרם על ידי הלורד קיטשנר.
בית המלון נבנה בשנת 1905 על ידי המשפחה הנוצרית אפנר מהקהילה הטמפלרית, שהקימה את המושבה הגרמנית בחיפה בשנת 1869. שתי אחיות, כריסטין והלנה, ניהלו את המלון עד תחילת שנות הארבעים. אחיהם גוטליב אפנר, שהיה בעל בית מלאכה לסוסים, סייע להם בניהול האדמיניסטרטיבי והפיננסי של המלון. ליד המלון נשתלו עצי דקל וושינגטוניה הראשונים במושבה. הם מפורסמים הודות לגובה הרב שלהם, אשר שימש נקודת ציון בשטח להתמצאות במקום. מסמכים בארכיון של מכון שומאכר, הפועל בחיפה ועוסק במחקר של ההיסטוריה של העיר, מתאר את אורח החיים במושבה הגרמנית בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. הרשומות הארכיוניות מספרות על אחיות אפנר, כמומחיות לקולינריה ידועות שם. מסעדתן הממוקמת במלון היתה מבוקשת מאוד בקרב אורחי המושבה והתיה פופולרית בקרב הקצינים הבריטיים עד לגירושה של הקהילה הגרמנית בשנות ה-40 - שנות מלחמת העולם השנייה. כמו כן, מעניינת העובדה כי ועדת פיל (הוועדה הבריטית שעסקה בחלוקת ארץ ישראל) התארחה במלון זה לזמן רב. ממשלת בריטניה החליטה על גירוש חלק גדול מאנשי הקהילה הטמפלרית הגרמנית לאוסטרליה בעקבות תמיכתה במפלגה הנאצית. הנכסים הולאמו על ידי השלטונות הבריטים ונמכרו לידי אנשים פרטיים. בשנת 1950 קנה שמואל דרזנר, יהודי ניצול השואה, את המלון וניהל אותו עד שנת 1978. בדצמבר 2006 המבנה נרכש על ידי חברת בניה עבר שיחזור, תוך שמירה קפדנית על מראהו ההיסטורי. העיצוב של המלון משמר את האווירה המקורית של הבניין, כולל אריחי טרקוטה, מעקות עץ מקוריים, חלונות, תריסי עץ וסגנון כללי התואם את אופיו של הבניין. חדרי אמבטיה רבים כוללים אמבט עם ארבעה ארונות, חלונות עץ ותריסים נשמרים בהתאם למקוריים, החדרים כוללים ריהוט מעץ אלון עתיק, ואריחי הרצפה המקוריים משנת 1905 נשמרו בחדרים ובמסדרונות רבים של המלון.
מלון בוטיק קטן, מסעדה, חצר נחמדה - כל זה הוא קומפלקס אחד של מקומות מעניינים ונערצים בעיר. כאן, אנשי האמנות, הסטודנטים, אנשי הבוהמה החיפאית, על פי רוב, שוחרי חופש וליברלים, אוהבים להיפגש ולבלות. כאן תוכלו לפגוש את האינטליגנציה הערבית של העיר, יהודים, נוצרים, אמנים, בלוגרים, אנשים שאוהבים לעשן נרגילה, לטעום את החטיפים הלא יקרים של מסעדת פאטוש וליהנות מאווירה של דו-קיום לא פולשני של שני עולמות שונים.
לפנינו שוב נמצא מבנה טמפלרי אופייני שבו ממוקמת הלשכה המרכזית של עמותת תיירות חיפה. כאן נמצא הכל מה שקשור למקומות תיירותיים ולמקומות בילוי בעיר. מוזיאונים שונים, תערוכות, אירועים - המרכז לתיירים יספר על הכל. גם נוח לקנות כאן כרטיסים למקומות ואטרקציות השוות בחיפה.
הדת הבהאית נולדה והופצה במחצית השנייה של המאה ה-19 בעכו ובחיפה. לאחר שנרדפו על ידי השלטונות התורכיים, גורשה קבוצת עכו של הבאב, מייסד האמונה, לעכו. המאמינים, בהנהגת יורשו של מייסד הדת בהאא אללה, יכלו המאמינים להתיישב בעכו ובחיפה ולתת מנוחה לשרידיו של מייסד התורה הבהאית על מורדות הר הכרמל. היום מתנוססת מעל הקבר כיפת הזהב, סמל לגנים הבהאים ולכל עיר חיפה. סביב הקבר ניטו גנים, המרכיבים 19 מרפסות. הכניסה למרפסת העליונה, התחתונה והאמצעית שבה נמצא הקבר פתוחה ואינה דורשת אישור מראש. המעבר דרך הטרסות אפשרי מלמעלה למטה כחלק מביקור מאורגן ומודרך על ידי הקהילה הבהאית. אחד המרכיבים החשובים של האמונה הבהאית הוא היופי וההרמוניה, המוצאים את ביטוים בגנים יפים.
הנה, יד ביד, שתי הצלליות הנשיות יוצרות קשת המובילה לרחוב שנקרא רחוב הכנסייה. לאורך חומות הבתים והגדרות בסמטה זו רשומים שירים של משוררים יהודים וערבים. לכן, הנתיב נקרא נתיב של שירים או שביל השירים. מכאן מוביל השביל אל הרובע הערבי הישן של העיר, ואדי ניסנאס. עכשיו מתבהרת סימליותן של שתי דמויות נשיות בכניסה לשביל השירים: זהו סמל לדו-קיום ערבי-עברי של חיפה.
זוהי אחת המסעדות המפורסמות ביותר של המושבה הגרמנית - מסעדת Dojan. מייסד ובעל המסעדה פאדי הוא בעל גורל לא פשוט ומעניין. הוא נולד למשפחה ערבית והיותו ילד עם אוריינטציה לא קונבנציונאלית, פאדי התקשה. הוא רצה להיות אדריכל, אחר-כך טבח, אחר-כך מישהו אחר, אבל יותר מכל רצה להיות עצמו! לאחר שנסע לצרפת, חי שם ובילה שם שנים רבות, חזר פאדי הביתה - לכאן לבית הזה והחליט להקדיש את עצמו ואת כל המקום לחיפוש אחר ערכים אוניברסליים ואותנטיים, מתוך אמונה שאין סתירה בין המושגים האלה. ביתו ומסעדתו הם מוזיאון בו זמנית. כאן תוכלו למצוא רהיטים עתיקים, על השולחנות יש תצלומים היסטוריים של חיפה מתחילת המאה ה-20. החלל הפנימי מלא בהעתקים מן ההיסטוריה של המושבה הגרמנית. כאן הכל מקורי: סיפורים על חפצים, אנשים, וכמובן המטבח. פאדי עצמו אומר: "אמא שלי פשוט בישלה בטוב טעם ורק בצרפת הבנתי מה לעשות כדי שזה יקרה". התפריט של המסעדה הוא אוסף מאכלים יוצאי דופן המשלב מתכונים ים תיכוניים, מזרח תיכוניים וצרפתים. לדוגמה, המנה שנקראת רוטיני: הוא חציל מטוגן ממולא בגבינת עיזים ושמן זית ברוטב עגבניות. יש גם מנה עיקרית של צלעות טלה עם רוטב רוזמרין. מן המותג המתוק הוא אגס שיכור. זה אגס מבושל ביין אדום בשוקולד.
צומת הרחובות בן גוריון והמגנים היא הצומת העיקרית של המושבה הגרמנית. במחצית השנייה של המאה ה-19 התעוררה ביוזמת "הטמפלרים", התנועה הדתית הגרמנית, שהציבה לעצמה לעלות ולפתח את ארץ הקודש. במלחמת העולם הראשונה גירשו הבריטים את הגרמנים המקומיים למצרים ורק באמצע שנות העשרים הורשו לחזור. בשנות ה-30, רבי צאצאיי הגרמנים תמכו בגלוי בתנועה הנאצית ועל כרזות באמצע הרחוב הופיעו שלטים לפיהם הכניסה למושבה ליהודים ולכלבים אסורה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה גירשו הבריטים את אנשי הקהילה הטמפלרית לאוסטרליה והם לא חזרו לכאן עוד. מדינת ישראל, שהוקמה ב-1948, לא ידעה כיצד לבנות אם בכלל את יחסייה עם גרמניה שלאחר המלחמה, אחרי רציחתם של שישה מיליון יהודים בשואה. אבל ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, היה מסוגל לבנות לא רק את היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה, אלא גם לשכנע את העם בישראל שזה נכון. בצומת זו הוקם הרמזור הראשון בחיפה. יש אומרים על כספי השילומים הראשונים שהחלו להגיע מגרמניה. היום, פעם בשנה במה שמכונה בחיפה חג החגים מציבים את עץ אשוח לצד חנוכיה בכיכר. הם, יחד עם הסהר, מסמלים דו-קיום חיפאי של נוצרים, יהודים ומוסלמים. קונספט שהפך לחגיגות שנתיות במהלך כל השבוע האחרון של דצמבר.
בית עשירים גדול זה, שבו נמצאת כיום המסעדה רק בשר, היו שייך למשפחת שמידט - הרופא הראשי של המושבה הגרמנית. ד"ר שמידט היה גם סגן קונסול הכבוד של בריטניה בארץ-ישראל. הוא התווה את היסודות של הרפואה המודרנית בארץ-ישראל. בבית יש שלוש קומות - המרתף, קומת הקרקע ועליית הגג. בבית השתמרו הן חלל הפנים והן העיטורים החיצוניים של תחילת המאה הקודמת. במבואה המרווחת בכניסה יש רצפת זכוכית שדרכה ניתן לראות את המרתף ואת חביות היין העתיקות, את הבקבוקים ואת הכלים השונים. כיום שוכנת בבית מסעדה המתמחה בבישול מנות בשריות. הייחודיות של המסעדה היא באפשרות לבחור בשר טרי מחלון הראווה הרחב, כמו באטליז, התשלום הוא לפי משקל ובישול על אש פתוחה. המסעדה לא תשאר אדישים אפילו את הקצבים התובעניים ביותר! אסאדו, סינטב, צוריסוס, פילה, קבב, חזה אווז וכל מה שתרצו כולל עוף הוא לבחירתך. מנות מלוות עם פטריות על האש, ירקות, סלטים ויין צעיר מקומי.
כיום, לאחר שיקום המבנה בשנת 2000, התמקם בו מוזיאון העיר חיפה. הבניין נבנה בשנת 1869 והפך לבית האבן הראשון של הקהילה הטמפלרית בארץ הקודש. זה היה הבית של האסיפה הכללית מעין בית העם. הבית שימש לאולם לדרשות ופגישות, בית הספר ולמועצה המקומית בו זמנית. פעמוני הצריח מעל החזית כרזו על אירועים חשובים. אומרים כי הקיסר וילהלם דיבר אל העם ממרפסת הבנה במהלך ביקורו בארץ הקודש בשנת 1898. מעל משקוף הכניסה, כרגיל, יש ציטוט מהברית הישנה, הפעם מוזכר השיר: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני".
כאן, בצומת הרחובות יפו ובן גוריון, מסתיימת דרכנו במושבה הגרמנית. ממול ניתן לראות את מרכז הקניות, בסמוך, באתר של תחנת האוטובוס לשעבר, נבנה מתחם מלון חדש, נמל ואוניות סוחר ניתן לראות מרחוק. המושבה הגרמנית בחיפה הפכה בזמנה לדוגמה ולסמל של העולם חדש, של הפיתוח והבנייה. הם אלה שהגו את הזרם המהיר של שינויים מהותיים של המזרח התיכון עם תחילת המאה ה-20. היום זו פינה נעימה ושקטה של ניחוח אירופאי צנוע, של דו-קיום המיוחאל, לאחר שנים רבות של מאבקי כוחות, אידיאולוגיות ותרבויות.
