טיול רגלי במושבה הגרמנית והמרפסת התחתונה של הגנים הבהאים

המלון החדש שנבנה, שייך למשפחה נוצרית עשירה מנצרת, הפך במהרה לאטרקציה תיירותית בעיר. המיקום המושלם, העיצוב המודרני והשירות האדיב הפכו אותו לפופולרי בקרב תיירים רבים. יש המאמינים שבזמן הקרוב, עם התחלת פרויקט "ברצלונה", שבו יוסב נמל הישן לפנינת תיירות, הביקוש לחדרי הלינה יזנק אף יותר. אך בינתיים, ממש מעבר לכיכר, מתחילים להיבנות 350 מיטות חדשות, שצפויות להוסיף למגוון האופציות בעיר – השאלה היא אם הן יוכלו להתחרות בכריזמה של המלון הנוכחי.

מרכז קניות סיטי, פופולרי בקרב תושבי העיר, הוא מקום שמציע חווית קנייה ונוחות. עם חנויות Outlet ושעות ביקור נוחות במיוחד לפני הצהריים, הוא מושך אליו קהל רב. מעבר לחנויות, המתחם כולל שטחים מנהליים ומשרדיים, לצד בתי קפה ומסעדות, שמספקים מקום להפסקה נינוחה בין סיבובי קניות.

שלושה מבנים היסטוריים עומדים לפנינו, כל אחד מהם מספר סיפור אחר. הראשון, בניין מספר 8, הוא בית משפחת דיק, שבעליו, אברהם דיק, עלה ארצה מהקווקז וייסד חברה לחקלאות בחיפה בשנת 1878. החברה הייתה אחת הגדולות בארץ, ומאוחר יותר נוהלה על ידי טימותי לנגה וגוטליב שומאכר. הבניין, שנבנה בסוף המאה ה-19, משלב ארכיטקטורה טמפלרית עם חלונות גדולים ומעברים מקושתים, ועליו חרוטה הכתובת "EBEN EZRA 1893", מתוך מזמור מהברית הישנה. כיום עומד מול הבית מלון חדש, כשבעבר עמד כאן מלון הכרמל.

הבניין השני, מספר 10, הוא בית משפחת שומאכר. יעקב שומאכר, שבנה את הבית ב-1870, היה קונסול ארה"ב בחיפה, וביתו שימש גם קונסוליה. על פי המסורת הטמפלרית, חרוטה על פתח הבית את הכתוב "תבחן את אור פניך על פנינו". משפחת שומאכר הייתה משפחה בולטת בעיר, ובנם גוטליב שומאכר היה מהנדס שתכנן את רכבת העמק, הוביל חפירות ארכיאולוגיות במגידו, ובנה את היקב בראשון לציון. במהלך מלחמת העולם הראשונה הצטרף לשורות הצבא הגרמני, ובסופו של דבר הוגלה לאוסטרליה על ידי הבריטים.

שלושת הבניינים הללו, כל אחד מהם שוכן בסיפור של עבר מרתק, שמזכיר את ההיסטוריה המקומית של חיפה ואת האימפריה הטמפלרית שהשפיעה עליה.

המלון, שנבנה בשנת 1905 על ידי משפחת אפנר מהקהילה הטמפלרית, היה אבן דרך במושבה הגרמנית בחיפה. האחיות כריסטין והלנה ניהלו את המלון באהבה ובקפדנות, והפכו אותו למרכז קולינרי חשוב, שמשך אליו אורחים מכל הסוגים, כולל קצינים בריטיים ששיבחו את המטבח המעודן שלהן. אחיהם, גוטליב אפנר, בעל בית מלאכה לכרכרות סוסים, היה חלק מההנהלה האדמיניסטרטיבית והפיננסית של המלון, והמלון הפך לסמל של התרבות הטמפלרית בעיר.

בין השטחים שסביבת המלון, נשתלו לראשונה עצי דקל וושינגטוניה – עצים גבוהים ששימשו כנקודת ציון בולטת בשטח. החוויה במלון הייתה כמו צליל של זמן עתיק, לא רק בתפאורה, אלא גם באווירה ששררה בין קירותיו. האחיות אפנר הפכו למומחיות קולינריות ידועות, והמסעדה במלון הפכה לאחת מהאהובות ביותר במושבה, עד שהייתה פופולרית במיוחד בקרב אנשי הצבא הבריטי, שהחמיאו למטבח ולשירות המעולה.

המלון לא רק שימש כמרכז תרבותי אלא גם כמרכז פוליטי. ועדת פיל, הוועדה הבריטית שדנה בחלוקת ארץ ישראל, התארחה בו למשך זמן רב, מה שהפך אותו לסמל של ההיסטוריה הפוליטית של התקופה. אך המהפך ההיסטורי הגיע עם תחילת מלחמת העולם השנייה. ממשלת בריטניה, ששנאה את התמיכה של הקהילה הטמפלרית בנאצים, החליטה לגרש את רוב חברי הקהילה לאוסטרליה, והמלון עבר לידיים פרטיות. הנכסים של המשפחה הולאמו, והמלון, שנשאר מיותם במשך שנים, לא הותיר אחריו אלא זיכרון.

בשנת 1950, שמואל דרזנר, ניצול שואה, קנה את המלון וניהל אותו עד שנת 1978. בתקופתו, המלון המשיך לפעול, אך האווירה השתנתה, והעיצוב שיקף את ההיסטוריה הייחודית של המקום. בשנים שלאחר מכן, ב-2006, נרכש המלון על ידי חברת בנייה ששיחזרה אותו בקפידה רבה. כל פרט ופרט, כולל האריחים הטרקוטה, מעקות העץ, חלונות ותריסים ישנים, שומר על האופי ההיסטורי של הבניין. החדרים מציעים ריהוט מעץ אלון עתיק ואריחי רצפה מקוריים, שמחזירים את המבקרים אל עברו המפואר של המלון, זמן שבו כל פינה בו סודרה בקפידה – בין אם במטבח המפואר או בעיצוב הכללי, שעדיין משדר תחושה של תקופה אחרת.

המלון הזה, שנמצא בלב העיר, הוא מקום קטן אבל מלא קסם, המשדר תחושת אינטימיות שונה מכל מלון אחר בעיר. מדובר במלון בוטיק ייחודי, שמסביבו חצר מטופחת, שבה אפשר לשבת בכיף עם כוס קפה או תה, להתרווח בין צמחייה ירוקה ולשוחח על החיים. המסעדה שממוקמת במתחם מגישה אוכל פשוט וטעים, ויש בה גם חטיפים קטנים שיכולים לרגש כל חיך. אבל מה שהופך את המקום לייחודי באמת הוא האנשים שמגיעים אליו.

כאן נפגשים אנשי האמנות, הסטודנטים, וגם אנשי הבוהמה החיפאית – כולם שוחרי חופש וליברלים, אוהבים חיים פתוחים ומגוונים. כל ערב הופך לפסטיבל של רעיונות, שיחות, ולפעמים גם דיונים עמוקים על אמנות, פוליטיקה, וחברה. כל אחד כאן נמצא במקום הזה כי הוא חפץ במפגש, בדיאלוג, ולא בהכרח כדי לברוח מהעולם.

המקום לא רק פופולרי בקרב חיפאים, אלא גם באים אליו תושבים מהסביבה הערבית – כאן תוכלו למצוא אינטליגנציה ערבית יהודית, נוצרים, אמנים ובלוגרים, כל אחד ואחת מהם מחפש את הדרך ליצור חיבור בין העולמות השונים בעיר. הייחוד של המקום הוא בדו-קיום המרגיש טבעי – לא פולשני, לא מאולץ, אלא פשוט פוגש את כל האורחים באווירה של כבוד הדדי. תמצאו כאן אנשים שיושבים יחד, נהנים מהשיחות על נרגילה, מטעמים שונים, וגם מגלים את יופי השוני בין העולמות – כך, כל אחד לומד להעריך את המורכבות של המקום.

לפנינו עומד מבנה טמפלרי קלאסי, המהווה את הלב של עמותת תיירות חיפה. כאן, בין קירות האבן המעוטרות, תוכלו למצוא את כל המידע הדרוש על המקומות התיירותיים בעיר – החל ממוזיאונים ותערוכות, ועד לאירועים מיוחדים ופעילויות מגוונות. המרכז לא רק מספק מידע, אלא גם מציע כרטיסים למבחר האטרקציות הפופולריות ביותר בעיר, כך שתוכלו לתכנן את היום שלכם בצורה נוחה ויעילה. אם אתם חובבי תרבות, אומנות, או פשוט מחפשים רעיונות לבילוי בעיר – המרכז הזה הוא המקום להתחיל בו את המסע שלכם בחיפה.

בעמק הזמן של המאה ה-19, נולדה הדת הבהאית, שהפכה לחלק ממהלך רוחני עמוק ששם לו למטרה להקים חברה של שלום והרמוניה בעולם. מאמיניה האמינו כי המפתח לשינוי עולמי נמצא בהרמוניה בין כל בני האדם, ללא קשר לדת, גזע או מיקום גיאוגרפי. אך הדרך לא הייתה קלה. המאמינים, שהיו נתונים לרדיפות מתמדות, גורשו על ידי השלטונות התורכיים לעכו, מקום שבו מצא מייסד הדת, הבאב, את מנוחתו האחרונה.

יורשו של הבאב, בהאא אללה, הנהיג את מאמיניו לעכו ולחיפה, שם התיישבו והקימו קהילה שתהפוך לאבן דרך בתולדות הדת. בלב הכרמל, במרומי העיר חיפה, מצא את המקום שבו הוקם הקבר הקדוש של הבאב. מעל הקבר התנוססה כיפת זהב, שמסמלת את הקשרים הרוחניים של הדת עם העיר חיפה והעולם כולו.

סביב הקבר נפרשו גנים מרהיבים, המורכבים מ-19 מרפסות מדורגות – כל אחת מהן עוצבה כך שתשדר יופי, סדר והרמוניה. גני הר הכרמל הפכו לאזור קדוש ומרשים, שבו כל פרט מעוצב בקפידה כדי לשדר את עקרונות האמונה הבהאית. המאמינים והמבקרים שמגיעים לפה לא רק פוגשים את הגן היפהפה, אלא גם חווים את עקרונות האמונה בהרמוניה של הטבע.

הכניסה למרפסות, שבהן נמצא הקבר, פתוחה למבקרים ללא צורך באישור מראש. מעבר בין הטרסות, המתפתלות מלמעלה למטה, מהווה חלק מהביקור המודרך שמציעה הקהילה הבהאית. זהו מסע רוחני בו כל צעד מבטא את האמונה בעקרונות שמובילים להרמוניה וסדר בעולם. כל פרט, החל מהגנים ועד לעיצוב הסמלים, מספר את סיפור הדת הבהאית – דת שנולדה מתוך רצון להביא לשינוי עולמי בעזרת יופי, חיבור ושלום.

הנה, בחיק השכונה הציורית של חיפה, שתי הצלליות הנשיות עומדות, יד ביד, ובפיסוק גופן יוצרות קשת מסתורית שמובילה לרחוב צר וקסום – רחוב הכנסייה. כל צעד שעושות הצלליות האלה מרגיש כמו פתיחה לשיר, שכן לאורך חומות הבתים והגדרות בסמטה השקטה, רשומים שירים מאת משוררים יהודים וערבים, כל אחד מהם מביע את אהבתו למקום ולזמן. הנתיב הזה, שביל השירים, משדר את רוח העיר – את השילוב המיוחד של התרבויות השונות שחיות כאן ביחד, כל אחת עם צליליה ורגשותיה.

השביל המוביל מעיקול לעיקול, פותח את הדלת לרובע הערבי הישן של העיר, ואדי ניסנאס. כאן, במפגש הזה בין התרבויות, לא קשה להבין את הסמליות של שתי הדמויות הנשיות. הן לא רק שתי דמויות עבריות וערביות – הן מייצגות את הדו-קיום, את השותפות המורכבת בין העמים. המפגש של הצלליות ליד שביל השירים הוא יותר מאשר סיפור עירוני – זהו סיפור של חיים משותפים, של זיכרון ועתיד, של שירה שאין לה סוף, שמתפשטת ונוגעת בכל רחוב, כל פינה, וכל צעד ברחובות חיפה.

בין הרחובות הצרים של המושבה הגרמנית בחיפה, שוכנת אחת המסעדות המפורסמות ביותר בעיר – מסעדת Dojan. המייסד שלה, פאדי, הוא אדם בעל גורל לא פשוט, שסיפורו משלב תשוקה, מסע אישי ואמונה גדולה בערכים אוניברסליים. פאדי נולד למשפחה ערבית, וכבר מגיל צעיר, הוא חיפש את דרכו, לא היה מרוצה מהתבניות הרגילות שסביבותיו ניסו להכתיב לו. הוא חלם להיות אדריכל, אך התשוקה שלו למטבח לא נתנה לו מנוח. הוא חלם להיות טבח, אחר כך מישהו אחר – אבל יותר מכול, הוא רצה להיות הוא עצמו.

פאדי, לאחר שיצא לצרפת ושם בילה שנים רבות, חזר הביתה, אל חיפה. כאן, במקום שבו צמחה אישיותו, החליט להקדיש את עצמו למקום אחד – ביתו ומסעדתו – והפך אותם למוזיאון חי. הוא התמקד בחיפוש אחרי ערכים אוניברסליים ואותנטיים, מתוך אמונה שאין סתירה בין השניים. כל פינה במקום, כל רהיט, כל חפץ, כל תצלום – כולם מספרים סיפור. על שולחנות המסעדה תמצאו תצלומים היסטוריים של חיפה מתחילת המאה ה-20, והחלל הפנימי מלא בהעתקים של ההיסטוריה המרתקת של המושבה הגרמנית. פאדי עצמו ראה את המסעדה כבית שבו ההיסטוריה והמסורת פוגשות את המטבח.

"האמא שלי פשוט בישלה בטוב טעם," הוא אומר, "ורק בצרפת הבנתי מה לעשות כדי שזה יקרה." המטבח של פאדי הוא לא סתם מקום לאוכל – זהו מקום שמפגיש את התרבויות השונות שהוא פגש במסעותיו. התפריט של המסעדה הוא אוסף מאכלים יוצאי דופן המשלבים מתכונים ים-תיכוניים, מזרח תיכוניים וצרפתיים. המנה המפורסמת ביותר היא רוטיני – חציל מטוגן, ממולא בגבינת עיזים ושמן זית, ברוטב עגבניות עשיר. יש גם צלעות טלה עם רוטב רוזמרין – מנה עיקרית שנעשית בקפידה ובאהבה. והקינוח – אגס שיכור: אגס מבושל ביין אדום ושוקולד, מותיר את החיך מסוחרר מהטעמים.

כל מנה כאן היא לא רק אוכל – היא סיפור, היא חיבור בין זמנים, תרבויות וערכים. עבור פאדי, המסעדה היא לא רק מקום לאכול, אלא מקום לחיות בו, להרגיש בו ולחוות את כל מה שהוא מאמין בו – אותנטיות, אהבה, ושלום.

בצומת הרחובות בן-גוריון והמגנים, בצד המזרחי של המושבה הגרמנית, התפתח במשך השנים סיפור של ניגודים, שינויים ותהליכי פיוס, שבסופו הפך א המקום הזה לאחת מנקודות המפגש המרשימות ביותר של היסטוריה ותרבות חיפאית. בשלהי המאה ה-19, ביוזמת תנועת "הטמפלרים" הגרמנית, שהציבה לעצמה את המשימה להעלות ולפתח את ארץ הקודש, החלה להתפתח המושבה הגרמנית. הטמפלרים, בעלי החזון והאמונה, היו הראשונים להקים מקום שבו אפשר היה לשלב חקלאות, דת ותרבות, והם לא חדלו להאמין בעתיד המואר של הארץ.

אבל עם מלחמת העולם הראשונה הגיע שינוי דרסטי. הבריטים, שהשתלטו על ארץ ישראל, גירשו את הגרמנים המקומיים למצרים, ולמעשה, הרגישו את הצורך להרחיק את כל מי שקשור לגרמניה. לאחר המלחמה, רק באמצע שנות ה-20, הורשו הטמפלרים לשוב למושבה, אך עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הקשרים עם הגרמנים הפכו לבעיה מורכבת. אנשי המושבה, שהיו צאצאים של גרמנים, החלו להביע תמיכה בגלוי בתנועה הנאצית, ובצומת הרחוב הזה הופיעו שלטים גדולים המכריזים: "הכניסה למושבה ליהודים ולכלבים אסורה". תוצאה ישירה של עלייתה של המפלגה הנאצית.

לאחר פרוץ המלחמה, בשנות ה-40, גירשו הבריטים את אנשי הקהילה הטמפלרית לאוסטרליה, והם לא שבו לכאן. עם הקמת מדינת ישראל ב-1948, התעוררה השאלה כיצד לבנות את היחסים עם גרמניה, אחרי האסון שהמיט השלטון הנאצי על העם היהודי. דוד בן-גוריון, ראש הממשלה דאז, ידע איך להתמודד עם האתגר הזה. לא רק שהוא הצליח לבנות קשרים דיפלומטיים עם גרמניה, אלא גם שכנע את העם הישראלי שזה צעד נכון.

בצומת הזו הוקם גם הרמזור הראשון בחיפה, יש המאמינים שהשימוש בכספי השילומים שהחלה לקבל מדינת ישראל מגרמניה היה חלק מהתהליך. כיום, בצומת שבו התרחשו כל השינויים הללו, מתקיימת בכל שנה מסורת מיוחדת – חג החגים של חיפה. במהלך השבוע האחרון של דצמבר, עץ אשוח חגיגי מוצב לצד חנוכיה בכיכר, ובמרכזם – סהר, שמסמל את הדו-קיום החיפאי בין נוצרים, יהודים ומוסלמים. חג החגים הפך לחגיגה שנתית שמאחדת את כל הדתות והתרבויות בעיר, ומייצגת את רוח הדו-קיום שהפכה לחלק בלתי נפרד מההוויה החיפאית.

בית גדול ומפואר זה, שבו פעם פעלה המסעדה "רק בשר", היה שייך בעבר למשפחת שמידט, אחת המשפחות המובילות והמכובדות במושבה הגרמנית. ד"ר שמידט, שהיה רופא ראשי במושבה, לא רק שהקדיש את מרצו לטיפול בתושבי המקום, אלא היה גם סגן קונסול הכבוד של בריטניה בארץ ישראל. דמותו נחרתה בזיכרון ההיסטורי של חיפה, כי הוא היה בין הראשונים שהתוו את היסודות של הרפואה המודרנית בארץ.

הבית, ששוכן על שלוש קומות – המרתף, קומת הקרקע ועליית הגג – משמר את העיצוב הקלאסי והעיטורים שהיו נהוגים בתחילת המאה הקודמת. המרתף, שבו נשמרו חביות יין עתיקות ובקבוקים, הוא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של הבית, ואפשר להתרשם מהם דרך רצפת זכוכית במבואה המרווחת בכניסה.

היום, הבית הייחודי הזה שינה את ייעודו והפך למסעדה המתמחה בבישול בשר. המסעדה מציעה חוויה בלתי רגילה לכל חובב בשר – כאן, ניתן לבחור את הבשר הטרי ישירות מחלון הראווה הרחב, ממש כמו באטליז, ולקבוע את המשקל. כל מנה נתבשלת על אש פתוחה, עם תיבול מיוחד שיביא לכם את הטעמים הטהורים ביותר.

בין המנות המוצעות, תמצאו אסאדו עסיסי, סינטה רכה, צוריסוס עסיסי, פילה בשרי, קבב מענג, חזה אווז עסיסי, וכמובן, מנות עוף – כל מה שתחפשו, כולל המנות המפנקות ביותר של בשר. כל מנה מלווה עם פטריות על האש, ירקות טריים, סלטים רעננים, ויין צעיר מקומי שמשלים את החוויה. מסעדת "רק בשר" לא תשאיר אף קצב תובעני אדיש – היא מבטיחה שכל ביס יהיה תענוג.

במרכז חיפה, בתוך מבנה עתיק ויפהפה, נמצא כיום מוזיאון העיר חיפה, מקום שבו מתגלות למבקרים תולדות העיר וההיסטוריה המקומית. המבנה, שנבנה בשנת 1869, היה לא רק בית אבן – אלא היה גם הלב הפועם של הקהילה הטמפלרית בארץ ישראל. זה היה הבית הראשון שנבנה על ידי הטמפלרים, שהיגרו לארץ במאה ה-19, והפך לבית האבן הראשון של הקהילה בארץ הקודש.

הבית שימש כמוקד חיים חשוב בקהילה הטמפלרית. זו הייתה האסיפה הכללית, מעין "בית העם", ששימש את הקהילה לאולם לדרשות, פגישות ציבוריות ובית ספר. כל אחת מהפונקציות הללו התנהלה תחת אותו גג, תוך שמירה על סדר קפדני שמאחד את כל פעילות הקהילה. הבית הפך גם למועצה המקומית, שבו התקיימו דיונים על ניהול הקהילה והתפתחותה בארץ ישראל. פעמוני הצריח שבלב החזית כרזו על אירועים חשובים, ורבים טוענים כי גם הקיסר וילהלם, בביקורו בארץ הקודש בשנת 1898, נאם ממרפסת המבנה אל העם.

בעל מבנה זה יש היסטוריה ארוכה ומרשימה. מעל משקוף הכניסה, כנהוג אצל הטמפלרים, מופיע ציטוט מהברית הישנה: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני". ציטוט זה לא רק מייצג את אהבתם של הטמפלרים למקום, אלא גם משדר את המחויבות העמוקה שלהם למורשת ולערכים שהנחו אותם. הבית הזה, שהיה שותף להיסטוריה המקומית המורכבת, מהווה עד היום זיכרון חשוב ומרגש לעברו של חיפה.

בצומת הרחובות יפו ובן-גוריון, מסתיימת דרכנו במושבה הגרמנית – מקום ששימש כמרכז חיים תוסס ומיוחד בשנותיו הראשונות. כיום, ממול, ניתן לראות את מרכז הקניות, ובסמוך אליו, במקום שבו הייתה פעם תחנת האוטובוסים, נבנה מתחם מלון חדש. אם תרים את עיניך, תוכל להבחין בנמל ובאוניות סוחר המתקרבות מרחוק, ציון דרך נוסף בתהליך המודרניזציה של חיפה.

המושבה הגרמנית, שבנייתה החלה בסוף המאה ה-19, הפכה באותן שנים לדוגמה וסמל של העולם החדש. כשהטמפלרים, שבאו מארץ גרמניה, ייסדו את המושבה, הם לא רק הביאו איתם תרבות חדשה – אלא גם גישת פיתוח וחדשנות שהיוותה את הליבה של שינוי מהותי במזרח התיכון בתחילת המאה ה-20. הם לא רק בנו בתים, אלא שירטטו את הדרך לשינויים עמוקים במבנה החברתי, הכלכלי והתרבותי של העיר והסביבה.

היום, אחרי שנים רבות של מאבקי כוחות, אידיאולוגיות ותרבויות, המושבה הגרמנית הפכה לפינה שקטה ונעימה, שבה נשקף ניחוח אירופי צנוע. בשדרותיה ובבתים הישנים שלה, ששוחזרו בקפידה, מתרקמת אווירה של דו-קיום ייחודי – בו חיי יהודים וערבים שזורים יחד, כל אחד שומר על התרבות וההיסטוריה שלו, אך כל אחד גם מכבד את התרבות של האחר. המושבה, שעברתה שנים רבות של שינויים, הפכה כיום לסמל של פיוס, של חיבור בין עולמות שונים, עם זיכרון חזק של ימים עברו ועתיד מלא באפשרויות חדשות.