הנה, בחיק השכונה הציורית של חיפה, שתי הצלליות הנשיות עומדות, יד ביד, ובפיסוק גופן יוצרות קשת מסתורית שמובילה לרחוב צר וקסום – רחוב הכנסייה. כל צעד שעושות הצלליות האלה מרגיש כמו פתיחה לשיר, שכן לאורך חומות הבתים והגדרות בסמטה השקטה, רשומים שירים מאת משוררים יהודים וערבים, כל אחד מהם מביע את אהבתו למקום ולזמן. הנתיב הזה, שביל השירים, משדר את רוח העיר – את השילוב המיוחד של התרבויות השונות שחיות כאן ביחד, כל אחת עם צליליה ורגשותיה.
השביל המוביל מעיקול לעיקול, פותח את הדלת לרובע הערבי הישן של העיר, ואדי ניסנאס. כאן, במפגש הזה בין התרבויות, לא קשה להבין את הסמליות של שתי הדמויות הנשיות. הן לא רק שתי דמויות עבריות וערביות – הן מייצגות את הדו-קיום, את השותפות המורכבת בין העמים. המפגש של הצלליות ליד שביל השירים הוא יותר מאשר סיפור עירוני – זהו סיפור של חיים משותפים, של זיכרון ועתיד, של שירה שאין לה סוף, שמתפשטת ונוגעת בכל רחוב, כל פינה, וכל צעד ברחובות חיפה.
הטיול מתחיל בהצטלבות הרחובות יפו ובן גוריון – נקודה סואנת, מקום שבו העיר המודרנית פוגשת את ריח הקפה והלחם הטרי שנדחקים החוצה מדלתות מרכז הקניות סיטי. הרגליים מובילות מעלה, במעלה רחוב בן גוריון, בין בתים שסיפורים עתיקים חרוטים באבניהם. כאן גרו פעם שומאכר ואוליפנט, חולמי הארץ, וקירות הבתים עדיין לוחשים את שמותיהם.
מלון קולוני עומד בגאון, עדיין מריח מעט מניחוחות המאה ה-19, כאילו אורחיו – דיפלומטים, סופרים והרפתקנים – רק יצאו מדלתו ולא שבו. לידו, הטרסה התחתונה של הגנים הבהאים מציצה בין העצים, ירוקה ושלווה כמו פיסת גן עדן שנפלה אל תוך העיר.
ואז – שביל השירים. לוח אחר לוח, מילים וצלילים חקוקים באבן. אפשר כמעט לשמוע את השירים עולים מהאדמה, מתערבבים בצחוק ילדים שמתגנב מהגנים הסמוכים.
הירידה בשדרת בן גוריון מהירה יותר. העצים מצלים על המדרכה, ומסעדת דוזאן מזמינה בניחוחותיה. לידה, בית המושבה הגרמנית שומר על סודותיו בין קירותיו העבים. פעם בית פרטי, היום מוזיאון העיר – כאילו הזמן עצר כאן לרגע, התיישב על אחד הספסלים בחוץ, והחליט להישאר.
והטיול? הוא מסתיים היכן שהתחיל, באותה הצטלבות רחובות. אבל עכשיו הרחובות האלה כבר לא רק שמות על שלט – הם סיפור שלם.
