המלון, שנבנה בשנת 1905 על ידי משפחת אפנר מהקהילה הטמפלרית, היה אבן דרך במושבה הגרמנית בחיפה. האחיות כריסטין והלנה ניהלו את המלון באהבה ובקפדנות, והפכו אותו למרכז קולינרי חשוב, שמשך אליו אורחים מכל הסוגים, כולל קצינים בריטיים ששיבחו את המטבח המעודן שלהן. אחיהם, גוטליב אפנר, בעל בית מלאכה לכרכרות סוסים, היה חלק מההנהלה האדמיניסטרטיבית והפיננסית של המלון, והמלון הפך לסמל של התרבות הטמפלרית בעיר.
בין השטחים שסביבת המלון, נשתלו לראשונה עצי דקל וושינגטוניה – עצים גבוהים ששימשו כנקודת ציון בולטת בשטח. החוויה במלון הייתה כמו צליל של זמן עתיק, לא רק בתפאורה, אלא גם באווירה ששררה בין קירותיו. האחיות אפנר הפכו למומחיות קולינריות ידועות, והמסעדה במלון הפכה לאחת מהאהובות ביותר במושבה, עד שהייתה פופולרית במיוחד בקרב אנשי הצבא הבריטי, שהחמיאו למטבח ולשירות המעולה.
המלון לא רק שימש כמרכז תרבותי אלא גם כמרכז פוליטי. ועדת פיל, הוועדה הבריטית שדנה בחלוקת ארץ ישראל, התארחה בו למשך זמן רב, מה שהפך אותו לסמל של ההיסטוריה הפוליטית של התקופה. אך המהפך ההיסטורי הגיע עם תחילת מלחמת העולם השנייה. ממשלת בריטניה, ששנאה את התמיכה של הקהילה הטמפלרית בנאצים, החליטה לגרש את רוב חברי הקהילה לאוסטרליה, והמלון עבר לידיים פרטיות. הנכסים של המשפחה הולאמו, והמלון, שנשאר מיותם במשך שנים, לא הותיר אחריו אלא זיכרון.
בשנת 1950, שמואל דרזנר, ניצול שואה, קנה את המלון וניהל אותו עד שנת 1978. בתקופתו, המלון המשיך לפעול, אך האווירה השתנתה, והעיצוב שיקף את ההיסטוריה הייחודית של המקום. בשנים שלאחר מכן, ב-2006, נרכש המלון על ידי חברת בנייה ששיחזרה אותו בקפידה רבה. כל פרט ופרט, כולל האריחים הטרקוטה, מעקות העץ, חלונות ותריסים ישנים, שומר על האופי ההיסטורי של הבניין. החדרים מציעים ריהוט מעץ אלון עתיק ואריחי רצפה מקוריים, שמחזירים את המבקרים אל עברו המפואר של המלון, זמן שבו כל פינה בו סודרה בקפידה – בין אם במטבח המפואר או בעיצוב הכללי, שעדיין משדר תחושה של תקופה אחרת.
הטיול מתחיל בהצטלבות הרחובות יפו ובן גוריון – נקודה סואנת, מקום שבו העיר המודרנית פוגשת את ריח הקפה והלחם הטרי שנדחקים החוצה מדלתות מרכז הקניות סיטי. הרגליים מובילות מעלה, במעלה רחוב בן גוריון, בין בתים שסיפורים עתיקים חרוטים באבניהם. כאן גרו פעם שומאכר ואוליפנט, חולמי הארץ, וקירות הבתים עדיין לוחשים את שמותיהם.
מלון קולוני עומד בגאון, עדיין מריח מעט מניחוחות המאה ה-19, כאילו אורחיו – דיפלומטים, סופרים והרפתקנים – רק יצאו מדלתו ולא שבו. לידו, הטרסה התחתונה של הגנים הבהאים מציצה בין העצים, ירוקה ושלווה כמו פיסת גן עדן שנפלה אל תוך העיר.
ואז – שביל השירים. לוח אחר לוח, מילים וצלילים חקוקים באבן. אפשר כמעט לשמוע את השירים עולים מהאדמה, מתערבבים בצחוק ילדים שמתגנב מהגנים הסמוכים.
הירידה בשדרת בן גוריון מהירה יותר. העצים מצלים על המדרכה, ומסעדת דוזאן מזמינה בניחוחותיה. לידה, בית המושבה הגרמנית שומר על סודותיו בין קירותיו העבים. פעם בית פרטי, היום מוזיאון העיר – כאילו הזמן עצר כאן לרגע, התיישב על אחד הספסלים בחוץ, והחליט להישאר.
והטיול? הוא מסתיים היכן שהתחיל, באותה הצטלבות רחובות. אבל עכשיו הרחובות האלה כבר לא רק שמות על שלט – הם סיפור שלם.
