בצומת הרחובות בן-גוריון והמגנים, בצד המזרחי של המושבה הגרמנית, התפתח במשך השנים סיפור של ניגודים, שינויים ותהליכי פיוס, שבסופו הפך א המקום הזה לאחת מנקודות המפגש המרשימות ביותר של היסטוריה ותרבות חיפאית. בשלהי המאה ה-19, ביוזמת תנועת "הטמפלרים" הגרמנית, שהציבה לעצמה את המשימה להעלות ולפתח את ארץ הקודש, החלה להתפתח המושבה הגרמנית. הטמפלרים, בעלי החזון והאמונה, היו הראשונים להקים מקום שבו אפשר היה לשלב חקלאות, דת ותרבות, והם לא חדלו להאמין בעתיד המואר של הארץ.
אבל עם מלחמת העולם הראשונה הגיע שינוי דרסטי. הבריטים, שהשתלטו על ארץ ישראל, גירשו את הגרמנים המקומיים למצרים, ולמעשה, הרגישו את הצורך להרחיק את כל מי שקשור לגרמניה. לאחר המלחמה, רק באמצע שנות ה-20, הורשו הטמפלרים לשוב למושבה, אך עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הקשרים עם הגרמנים הפכו לבעיה מורכבת. אנשי המושבה, שהיו צאצאים של גרמנים, החלו להביע תמיכה בגלוי בתנועה הנאצית, ובצומת הרחוב הזה הופיעו שלטים גדולים המכריזים: "הכניסה למושבה ליהודים ולכלבים אסורה". תוצאה ישירה של עלייתה של המפלגה הנאצית.
לאחר פרוץ המלחמה, בשנות ה-40, גירשו הבריטים את אנשי הקהילה הטמפלרית לאוסטרליה, והם לא שבו לכאן. עם הקמת מדינת ישראל ב-1948, התעוררה השאלה כיצד לבנות את היחסים עם גרמניה, אחרי האסון שהמיט השלטון הנאצי על העם היהודי. דוד בן-גוריון, ראש הממשלה דאז, ידע איך להתמודד עם האתגר הזה. לא רק שהוא הצליח לבנות קשרים דיפלומטיים עם גרמניה, אלא גם שכנע את העם הישראלי שזה צעד נכון.
בצומת הזו הוקם גם הרמזור הראשון בחיפה, יש המאמינים שהשימוש בכספי השילומים שהחלה לקבל מדינת ישראל מגרמניה היה חלק מהתהליך. כיום, בצומת שבו התרחשו כל השינויים הללו, מתקיימת בכל שנה מסורת מיוחדת – חג החגים של חיפה. במהלך השבוע האחרון של דצמבר, עץ אשוח חגיגי מוצב לצד חנוכיה בכיכר, ובמרכזם – סהר, שמסמל את הדו-קיום החיפאי בין נוצרים, יהודים ומוסלמים. חג החגים הפך לחגיגה שנתית שמאחדת את כל הדתות והתרבויות בעיר, ומייצגת את רוח הדו-קיום שהפכה לחלק בלתי נפרד מההוויה החיפאית.
הטיול מתחיל בהצטלבות הרחובות יפו ובן גוריון – נקודה סואנת, מקום שבו העיר המודרנית פוגשת את ריח הקפה והלחם הטרי שנדחקים החוצה מדלתות מרכז הקניות סיטי. הרגליים מובילות מעלה, במעלה רחוב בן גוריון, בין בתים שסיפורים עתיקים חרוטים באבניהם. כאן גרו פעם שומאכר ואוליפנט, חולמי הארץ, וקירות הבתים עדיין לוחשים את שמותיהם.
מלון קולוני עומד בגאון, עדיין מריח מעט מניחוחות המאה ה-19, כאילו אורחיו – דיפלומטים, סופרים והרפתקנים – רק יצאו מדלתו ולא שבו. לידו, הטרסה התחתונה של הגנים הבהאים מציצה בין העצים, ירוקה ושלווה כמו פיסת גן עדן שנפלה אל תוך העיר.
ואז – שביל השירים. לוח אחר לוח, מילים וצלילים חקוקים באבן. אפשר כמעט לשמוע את השירים עולים מהאדמה, מתערבבים בצחוק ילדים שמתגנב מהגנים הסמוכים.
הירידה בשדרת בן גוריון מהירה יותר. העצים מצלים על המדרכה, ומסעדת דוזאן מזמינה בניחוחותיה. לידה, בית המושבה הגרמנית שומר על סודותיו בין קירותיו העבים. פעם בית פרטי, היום מוזיאון העיר – כאילו הזמן עצר כאן לרגע, התיישב על אחד הספסלים בחוץ, והחליט להישאר.
והטיול? הוא מסתיים היכן שהתחיל, באותה הצטלבות רחובות. אבל עכשיו הרחובות האלה כבר לא רק שמות על שלט – הם סיפור שלם.
