בין הרחובות הצרים של המושבה הגרמנית בחיפה, שוכנת אחת המסעדות המפורסמות ביותר בעיר – מסעדת Dojan. המייסד שלה, פאדי, הוא אדם בעל גורל לא פשוט, שסיפורו משלב תשוקה, מסע אישי ואמונה גדולה בערכים אוניברסליים. פאדי נולד למשפחה ערבית, וכבר מגיל צעיר, הוא חיפש את דרכו, לא היה מרוצה מהתבניות הרגילות שסביבותיו ניסו להכתיב לו. הוא חלם להיות אדריכל, אך התשוקה שלו למטבח לא נתנה לו מנוח. הוא חלם להיות טבח, אחר כך מישהו אחר – אבל יותר מכול, הוא רצה להיות הוא עצמו.
פאדי, לאחר שיצא לצרפת ושם בילה שנים רבות, חזר הביתה, אל חיפה. כאן, במקום שבו צמחה אישיותו, החליט להקדיש את עצמו למקום אחד – ביתו ומסעדתו – והפך אותם למוזיאון חי. הוא התמקד בחיפוש אחרי ערכים אוניברסליים ואותנטיים, מתוך אמונה שאין סתירה בין השניים. כל פינה במקום, כל רהיט, כל חפץ, כל תצלום – כולם מספרים סיפור. על שולחנות המסעדה תמצאו תצלומים היסטוריים של חיפה מתחילת המאה ה-20, והחלל הפנימי מלא בהעתקים של ההיסטוריה המרתקת של המושבה הגרמנית. פאדי עצמו ראה את המסעדה כבית שבו ההיסטוריה והמסורת פוגשות את המטבח.
"האמא שלי פשוט בישלה בטוב טעם," הוא אומר, "ורק בצרפת הבנתי מה לעשות כדי שזה יקרה." המטבח של פאדי הוא לא סתם מקום לאוכל – זהו מקום שמפגיש את התרבויות השונות שהוא פגש במסעותיו. התפריט של המסעדה הוא אוסף מאכלים יוצאי דופן המשלבים מתכונים ים-תיכוניים, מזרח תיכוניים וצרפתיים. המנה המפורסמת ביותר היא רוטיני – חציל מטוגן, ממולא בגבינת עיזים ושמן זית, ברוטב עגבניות עשיר. יש גם צלעות טלה עם רוטב רוזמרין – מנה עיקרית שנעשית בקפידה ובאהבה. והקינוח – אגס שיכור: אגס מבושל ביין אדום ושוקולד, מותיר את החיך מסוחרר מהטעמים.
כל מנה כאן היא לא רק אוכל – היא סיפור, היא חיבור בין זמנים, תרבויות וערכים. עבור פאדי, המסעדה היא לא רק מקום לאכול, אלא מקום לחיות בו, להרגיש בו ולחוות את כל מה שהוא מאמין בו – אותנטיות, אהבה, ושלום.
הטיול מתחיל בהצטלבות הרחובות יפו ובן גוריון – נקודה סואנת, מקום שבו העיר המודרנית פוגשת את ריח הקפה והלחם הטרי שנדחקים החוצה מדלתות מרכז הקניות סיטי. הרגליים מובילות מעלה, במעלה רחוב בן גוריון, בין בתים שסיפורים עתיקים חרוטים באבניהם. כאן גרו פעם שומאכר ואוליפנט, חולמי הארץ, וקירות הבתים עדיין לוחשים את שמותיהם.
מלון קולוני עומד בגאון, עדיין מריח מעט מניחוחות המאה ה-19, כאילו אורחיו – דיפלומטים, סופרים והרפתקנים – רק יצאו מדלתו ולא שבו. לידו, הטרסה התחתונה של הגנים הבהאים מציצה בין העצים, ירוקה ושלווה כמו פיסת גן עדן שנפלה אל תוך העיר.
ואז – שביל השירים. לוח אחר לוח, מילים וצלילים חקוקים באבן. אפשר כמעט לשמוע את השירים עולים מהאדמה, מתערבבים בצחוק ילדים שמתגנב מהגנים הסמוכים.
הירידה בשדרת בן גוריון מהירה יותר. העצים מצלים על המדרכה, ומסעדת דוזאן מזמינה בניחוחותיה. לידה, בית המושבה הגרמנית שומר על סודותיו בין קירותיו העבים. פעם בית פרטי, היום מוזיאון העיר – כאילו הזמן עצר כאן לרגע, התיישב על אחד הספסלים בחוץ, והחליט להישאר.
והטיול? הוא מסתיים היכן שהתחיל, באותה הצטלבות רחובות. אבל עכשיו הרחובות האלה כבר לא רק שמות על שלט – הם סיפור שלם.
