במרכז חיפה, בתוך מבנה עתיק ויפהפה, נמצא כיום מוזיאון העיר חיפה, מקום שבו מתגלות למבקרים תולדות העיר וההיסטוריה המקומית. המבנה, שנבנה בשנת 1869, היה לא רק בית אבן – אלא היה גם הלב הפועם של הקהילה הטמפלרית בארץ ישראל. זה היה הבית הראשון שנבנה על ידי הטמפלרים, שהיגרו לארץ במאה ה-19, והפך לבית האבן הראשון של הקהילה בארץ הקודש.
הבית שימש כמוקד חיים חשוב בקהילה הטמפלרית. זו הייתה האסיפה הכללית, מעין "בית העם", ששימש את הקהילה לאולם לדרשות, פגישות ציבוריות ובית ספר. כל אחת מהפונקציות הללו התנהלה תחת אותו גג, תוך שמירה על סדר קפדני שמאחד את כל פעילות הקהילה. הבית הפך גם למועצה המקומית, שבו התקיימו דיונים על ניהול הקהילה והתפתחותה בארץ ישראל. פעמוני הצריח שבלב החזית כרזו על אירועים חשובים, ורבים טוענים כי גם הקיסר וילהלם, בביקורו בארץ הקודש בשנת 1898, נאם ממרפסת המבנה אל העם.
בעל מבנה זה יש היסטוריה ארוכה ומרשימה. מעל משקוף הכניסה, כנהוג אצל הטמפלרים, מופיע ציטוט מהברית הישנה: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני". ציטוט זה לא רק מייצג את אהבתם של הטמפלרים למקום, אלא גם משדר את המחויבות העמוקה שלהם למורשת ולערכים שהנחו אותם. הבית הזה, שהיה שותף להיסטוריה המקומית המורכבת, מהווה עד היום זיכרון חשוב ומרגש לעברו של חיפה.
הטיול מתחיל בהצטלבות הרחובות יפו ובן גוריון – נקודה סואנת, מקום שבו העיר המודרנית פוגשת את ריח הקפה והלחם הטרי שנדחקים החוצה מדלתות מרכז הקניות סיטי. הרגליים מובילות מעלה, במעלה רחוב בן גוריון, בין בתים שסיפורים עתיקים חרוטים באבניהם. כאן גרו פעם שומאכר ואוליפנט, חולמי הארץ, וקירות הבתים עדיין לוחשים את שמותיהם.
מלון קולוני עומד בגאון, עדיין מריח מעט מניחוחות המאה ה-19, כאילו אורחיו – דיפלומטים, סופרים והרפתקנים – רק יצאו מדלתו ולא שבו. לידו, הטרסה התחתונה של הגנים הבהאים מציצה בין העצים, ירוקה ושלווה כמו פיסת גן עדן שנפלה אל תוך העיר.
ואז – שביל השירים. לוח אחר לוח, מילים וצלילים חקוקים באבן. אפשר כמעט לשמוע את השירים עולים מהאדמה, מתערבבים בצחוק ילדים שמתגנב מהגנים הסמוכים.
הירידה בשדרת בן גוריון מהירה יותר. העצים מצלים על המדרכה, ומסעדת דוזאן מזמינה בניחוחותיה. לידה, בית המושבה הגרמנית שומר על סודותיו בין קירותיו העבים. פעם בית פרטי, היום מוזיאון העיר – כאילו הזמן עצר כאן לרגע, התיישב על אחד הספסלים בחוץ, והחליט להישאר.
והטיול? הוא מסתיים היכן שהתחיל, באותה הצטלבות רחובות. אבל עכשיו הרחובות האלה כבר לא רק שמות על שלט – הם סיפור שלם.
