בצומת הרחובות יפו ובן-גוריון, מסתיימת דרכנו במושבה הגרמנית – מקום ששימש כמרכז חיים תוסס ומיוחד בשנותיו הראשונות. כיום, ממול, ניתן לראות את מרכז הקניות, ובסמוך אליו, במקום שבו הייתה פעם תחנת האוטובוסים, נבנה מתחם מלון חדש. אם תרים את עיניך, תוכל להבחין בנמל ובאוניות סוחר המתקרבות מרחוק, ציון דרך נוסף בתהליך המודרניזציה של חיפה.
המושבה הגרמנית, שבנייתה החלה בסוף המאה ה-19, הפכה באותן שנים לדוגמה וסמל של העולם החדש. כשהטמפלרים, שבאו מארץ גרמניה, ייסדו את המושבה, הם לא רק הביאו איתם תרבות חדשה – אלא גם גישת פיתוח וחדשנות שהיוותה את הליבה של שינוי מהותי במזרח התיכון בתחילת המאה ה-20. הם לא רק בנו בתים, אלא שירטטו את הדרך לשינויים עמוקים במבנה החברתי, הכלכלי והתרבותי של העיר והסביבה.
היום, אחרי שנים רבות של מאבקי כוחות, אידיאולוגיות ותרבויות, המושבה הגרמנית הפכה לפינה שקטה ונעימה, שבה נשקף ניחוח אירופי צנוע. בשדרותיה ובבתים הישנים שלה, ששוחזרו בקפידה, מתרקמת אווירה של דו-קיום ייחודי – בו חיי יהודים וערבים שזורים יחד, כל אחד שומר על התרבות וההיסטוריה שלו, אך כל אחד גם מכבד את התרבות של האחר. המושבה, שעברתה שנים רבות של שינויים, הפכה כיום לסמל של פיוס, של חיבור בין עולמות שונים, עם זיכרון חזק של ימים עברו ועתיד מלא באפשרויות חדשות.
הטיול מתחיל בהצטלבות הרחובות יפו ובן גוריון – נקודה סואנת, מקום שבו העיר המודרנית פוגשת את ריח הקפה והלחם הטרי שנדחקים החוצה מדלתות מרכז הקניות סיטי. הרגליים מובילות מעלה, במעלה רחוב בן גוריון, בין בתים שסיפורים עתיקים חרוטים באבניהם. כאן גרו פעם שומאכר ואוליפנט, חולמי הארץ, וקירות הבתים עדיין לוחשים את שמותיהם.
מלון קולוני עומד בגאון, עדיין מריח מעט מניחוחות המאה ה-19, כאילו אורחיו – דיפלומטים, סופרים והרפתקנים – רק יצאו מדלתו ולא שבו. לידו, הטרסה התחתונה של הגנים הבהאים מציצה בין העצים, ירוקה ושלווה כמו פיסת גן עדן שנפלה אל תוך העיר.
ואז – שביל השירים. לוח אחר לוח, מילים וצלילים חקוקים באבן. אפשר כמעט לשמוע את השירים עולים מהאדמה, מתערבבים בצחוק ילדים שמתגנב מהגנים הסמוכים.
הירידה בשדרת בן גוריון מהירה יותר. העצים מצלים על המדרכה, ומסעדת דוזאן מזמינה בניחוחותיה. לידה, בית המושבה הגרמנית שומר על סודותיו בין קירותיו העבים. פעם בית פרטי, היום מוזיאון העיר – כאילו הזמן עצר כאן לרגע, התיישב על אחד הספסלים בחוץ, והחליט להישאר.
והטיול? הוא מסתיים היכן שהתחיל, באותה הצטלבות רחובות. אבל עכשיו הרחובות האלה כבר לא רק שמות על שלט – הם סיפור שלם.
