מקומות לביקור בהם Israel
ראש הנקרה
ראש הנקרה היא מקום שבו הליכה פשוטה הופכת למסע בין יסודות הטבע ובין תקופות. הכול מתחיל למעלה, על ראש המצוק, עם מבט פתוח אל קו החוף ותחושת גבול ברורה, ואז ירידה כמעט אנכית ברכבל סוחפת מטה אל הגלים, המערות וההמיה של הים שבתוך הסלע. מחכים שם קירות גיר לבנים, מערות ים חיות, אור ומים שמשנים ללא הרף את המרחב ואת הצבע, ונוצרת תחושה שקשה להסביר במילים, כאילו הסלע עצמו נושם יחד עם הים. המנהרות מספרות סיפור של מסעות צבאיים, רכבות ודרכים שנקטעו, ושביל החוף מוביל לאורך הים, במקום שבו המצוקים והגלים מתחלפים ומשלימים זה את זה. זה לא אתר שעשועים ולא מוזיאון, אלא מקום שמזמין ללכת לאט, להתבונן, לנשום, להקשיב ופשוט להיות.
אנחנו עומדים בגובה של כמעט שבעים מטרים מעל פני הים, על המצוק התלול והמזוהה ביותר של קו החוף, מקום שכבר היוונים ראו בו גבול טבעי בין עכו לצור. מכאן נפתח קו אופק נקי וברור: הרי הכרמל, הלגונות החופיות והעמק המשתרע עד עכו, אחד האזורים הפוריים והמיושבים ביותר באזור מאז ימי קדם. המבט הרחב מסביר היטב מדוע המקום הזה שימש תמיד נקודת התמצאות, שבה הים, המישור והסלעים מתחברים לרצף גאוגרפי אחד.
לפני שנפנה אל הרכבל שיוריד אותנו אל בסיס המצוק, אל המקום שבו מסתתרות מערות מרהיבות ביופיין, נעלה קודם כמעט עד קו הגבול עם לבנון. לאחר מכן נשוב לכאן, משום שמכאן בדיוק מתחיל שער הכניסה לשמורת הטבע.
אנחנו עומדים בנקודה נדירה במשמעותה. מכאן, בנסיעה בכבישים, המרחק לביירות ולתל אביב כמעט זהה, כמאה ועשרים קילומטרים לכל כיוון. זהו תזכורת פשוטה וברורה מאוד לקרבה הגאוגרפית בין מדינות המזרח התיכון, ובו בזמן לפער הפוליטי והרגשי העמוק, שכמעט ואינו ניתן לגישור, הקיים ביניהן. קו הגבול עובר ממש מולנו.
בראש הנקרה נמצאת הנקודה שממנה ישראל רואה כנקודת המוצא הנכונה לקביעת קו הגבול הימי, בהתבסס על הקו שסומן בשנת אלפיים על ידי האומות המאוחדות לאחר נסיגת הכוחות. לבנון מכירה בו רק כסימון יבשתי ומתעקשת על נקודת מוצא שונה לים, שינוי שמסיט את זווית הגבול ומשפיע על חלוקת השטחים הימיים. מן הפער הזה נולד הסכסוך סביב שני אזורי הגז המרכזיים, כריש בצד הישראלי וקנה בצד הלבנוני.
ההסכם שנחתם בשנת אלפיים עשרים ושתיים קיבע פשרה. כריש נותר כולו בתחום הישראלי, וקנה עובר לפיתוח בידי לבנון, בתנאי של פיצוי לישראל אם הקידוח יפגע בחלקה של שכבת הגז. כך פתרון כלכלי סגר את הסכסוך החריף ביותר, גם אם עצם הנקודה בראש הנקרה ממשיכה להתפרש באופן שונה על ידי כל אחד מן הצדדים.
ראש הנקרה פתוחה לביקור בכל ימות השנה. בחורף שעות הביקור הן בדרך כלל משעות הבוקר ועד אחר הצהריים המוקדמות, ובקיץ הפעילות נמשכת עד שעות אחר הצהריים המאוחרות. בימים של רוחות חזקות או גשם ייתכנו שינויים, בעיקר בהפעלת הרכבל, ולכן מומלץ לבדוק את שעות הפתיחה ביום ההגעה עצמו.
בכניסה לאתר יש חניה נוחה. ההגעה אל המערות מתבצעת באמצעות הרכבל, שמוריד במהירות אל תחתית המצוק. בתוך המתחם השבילים מסודרים עם משטחי הליכה ותאורה, כך שהמסלול מתאים לרוב המבקרים. חשוב לקחת בחשבון את הלחות, שכן בחלקים מסוימים הרצפה עלולה להיות חלקה, ולכן עדיף להגיע עם נעליים סגורות ונוחות. בעונות העמוסות ובסופי שבוע עשויים להיווצר תורים לירידה, ולכן כדאי להגיע מוקדם בבוקר או בשעות אחר הצהריים, כאשר עומס המבקרים קטן יותר.
הרכבל כאן כמעט ואינו נוסע לאורך קו אופקי, אלא צונח כלפי מטה. מדובר בהפרש גובה של כ־שבעים מטרים ובזווית ירידה שמגיעה עד כשישים מעלות. זהו אחד הרכבלים התיירותיים התלולים בעולם, והחוויה מתחילה מיד, ללא הסתגלות הדרגתית: מצוקי גיר לבנים, הים וקו החוף נחשפים בבת אחת.
במשך זמן רב המערות היו נגישות רק מן הים, לסירות, לשחיינים ולאנשים שידעו לקרוא את הגלים ולהתמודד איתם. בשנת אלף תשע מאות שישים ושמונה נחצבה מנהרה מגובה פני הים, באורך של כארבע מאות מטרים, וזה היה הצעד הראשון שהפך את המקום מנחלתם של מעטים לאתר פתוח לציבור. כך ראש הנקרה השתנתה מקצה טבעי קשה להגעה למרחב תיירותי מוסדר, המנוהל כיום בידי קיבוץ ראש הנקרה.
מנהרות ראש הנקרה הן מקום נדיר שבו אגדה והיסטוריה מדויקת אינן מתנגשות זו בזו, אלא משלימות זו את זו. המסורת קושרת את המערות החופיות הללו למסעו של אלכסנדר מוקדון דרומה, לאחר כיבוש צור בשנת שלוש מאות שלושים ושלוש לפני הספירה, משום שבנקודה הזו פשוט לא היה מעבר נוח אחר בין הים לבין המצוקים הזקופים. אין לכך הוכחות חד משמעיות, אך עצם הגאוגרפיה הופכת את הסיפור לאמין ומשכנע.
במהלך המאה העשרים אותו מעבר עצמו קיבל משמעות מעשית לחלוטין. בשנת אלף תשע מאות ושמונה עשרה סללו הבריטים בתוך המנהרה דרך למשאיות, ובשנת אלף תשע מאות ארבעים ושתיים עברה כאן מסילת הרכבת שחיברה בין חיפה, ביירות וטריפולי. עד שנת אלף תשע מאות ארבעים ושמונה נסעו רכבות דרך המנהרה, וקישרו בין ארץ ישראל תחת המנדט הבריטי לבין לבנון.
במהלך מלחמת העצמאות פוצצה המנהרה בידי יחידות ההגנה, במטרה לחסום אפשרות של חדירה מצפון, והקו נקטע ממש על קו הגבול. כיום פתוח לציבור רק קטע קצר מן המנהרה, המסתיים במבוי סתום. במקום מוקרן סרט קצר, מעניין ומאופק, המספר את כל הסיפור הזה, מן המערות הטבעיות והמעברים הקדומים ועד למסילת הרכבת הבריטית והקו שנקטע באחת. זהו לא מיצג בידורי, אלא הסבר למקום שבו אותו נתיב עצמו הספיק, לאורך אלפיים שנה, להיות דרך, גבול וסמל של ניתוק.
מערות ראש הנקרה נולדו מתוך מפגש מתמשך בין הים לסלע. המצוק בנוי שכבות שכבות של גיר וקירטון, חלקן קשות יותר וחלקן רכות, והים מצא בהן לאורך הדורות נקודות תורפה. דרך הסדקים והחיבורים בין השכבות חדרו הגלים, הרחיבו פתחים, סחפו חומר רך ולאט לאט חיברו חללים נפרדים למערכת אחת ארוכה של מערות.
החוויה במערות נובעת לא רק מהצורה, אלא מהאור. הסלע הבהיר קולט ומחזיר את אור היום, והמים משנים אותו לצבעים של ירקרק וכחול עמוק. אלו אינן מערות קפואות בזמן. מפלס המים עולה ויורד, הגלים ממשיכים להכות בדפנות, והעיצוב של המקום עדיין מתרחש. זהו תהליך חי ומתמשך, שבו הים ממשיך לעצב את הסלע גם היום.
בשעות של שפל המקום משתנה לגמרי. הים נסוג, משאיר אחריו קווי סלע בהירים, והחללים מתמלאים באור רך ושקט שמגיע מההחזר של האבן הלבנה. ואז הים חוזר. גל נכנס פנימה באיטיות, מתרומם, פוגש את הקירות והקמרונות, והמערה כולה מתמלאת תהודה עמוקה.
זה לא רעש חד, אלא צליל נמוך וקצבי, כמו נשימה איטית של ים הכלואה בתוך סלע. כך נוצר מרחב שבו המים והחללים פועלים יחד, כמעט כמו כלי נגינה טבעי. הים מהדהד בתוך המצוק, וכל מערה מגיבה אחרת, ויוצרת תחושה נדירה של מקום חי, שנושם ומשתנה כל הזמן.
המצוק כאן אינו קורס בבת אחת, אלא משתנה לאט ובהתמדה. הים פועל מלמטה, בנקודות שפחות רואים. הוא חודר אל הסדקים, אל השכבות הרכות יותר של הסלע, ושם מתחיל תהליך ארוך של החלשה. הגלים שוחקים, גורפים חומר, מרוקנים את הבסיס, ובשלב מסוים הסלע שמעל נשאר בלי תמיכה.
ברגע שהאיזון מופר, מגיעה הקריסה. גושי אבן ניתקים ונופלים אל הים, וקו החוף זז לאחור. במקומם נשארים חללים, קשתות ושקעים, שגם הם אינם סוף הסיפור. הים חוזר אליהם, נכנס, מרחיב, מעצב מחדש. כך נוצר נוף של קירות תלויים, חללים עמוקים ומערות, לא כתוצאה מאירוע אחד דרמטי, אלא כרצף מתמשך של פירוק ובנייה מחדש, שבו הים משנה את פני הסלע צעד אחר צעד.
לסלע הזה נתנו את השם הפיל, ולא במקרה. מספיק מבט אחד כדי להבין למה. גוף בהיר וכבד של סלע בולט מעל המים, ומתחתיו נמשך שלוחה ארוכה, כאילו רגל או חדק שנשלחים אל הים. המראה מסיבי ולא מגושם, אלא מאוזן, כאילו הדמות קפאה באמצע תנועה ובוחנת בזהירות את המים שמתחתיה.
מהנקודה הזו רואים היטב איך הים עובד. סמוך לפני המים נמתח פס כהה, סימן קבוע למקום שבו הגלים פוגעים שוב ושוב, בעוד שהחלק העליון נשאר יבש וחלק יחסית. צבע המים, ירקרק ועמוק, מחזק את האשליה. לרגע נדמה שהפיל הזה אינו דומם כלל, שהוא עומד כאן כבר זמן רב, משתנה לאט, נשחק בהדרגה, ונסוג אל תוך הים צעד אחרי צעד.
החלק הדרומי של המנהרה שומר בזיכרון החומרי שלו את העבר הצבאי והתחבורתי של המקום. אפשר עדיין לזהות מסילות ישנות, ומשטחי בטון שעליהם נצרבו סימני שקי מלט, פתרונות זמניים שהפכו עם הזמן לקבועים. מתוך האפלולית נפתח מעבר אל אור פתוח ואל הים, והמנהרה פולטת את ההולך אל שביל רגלי הצמוד לקו החוף.
משם הדרך נמשכת בין לגונות למים פתוחים. רחש הגלים מלווה את ההליכה, והחוף עצמו נקרא כמו המשך טבעי של הסיפור, מעבר שקט ממסילה ורכבת אל מסלול הליכה רגוע לאורך הים.
מול ראש הנקרה, במים הפתוחים, אפשר להבחין בשני איים קטנים. הם חלק משמורת הטבע הימית אכזיב, ונראים כמו קטעים שנותקו מן החוף ונשארו לבדם בים. אלה אינם איים שנוצרו בנפרד, אלא המשך ישיר של רכס הסלע החופי, שנשבר, נסחף והופרד מן היבשה עם הזמן.
הערך שלהם אינו נופי בלבד, אלא בעיקר טבעי. האיים משמשים מקום קינון לציפורי ים, ובאופן קבוע מגיעים אליהם קורמורנים, שחפים וטרנים. בני אדם אינם נכנסים לשם, ודווקא המרחק והאיסור הם ששמרו על המקום כמעט ללא מגע. כך נוצר מקטע נדיר של חוף כפי שהיה בעבר, ללא פיתוח וללא התערבות.
האיים האלה מציגים תמונה עתידית של המצוקים עצמם. הם מראים מה קורה לחוף לאורך זמן, כאשר הים ממשיך לפעול בהתמדה, לפרק, להפריד ולעצב מחדש את הקו שבין יבשה למים.
