המצוק כאן אינו קורס בבת אחת, אלא משתנה לאט ובהתמדה. הים פועל מלמטה, בנקודות שפחות רואים. הוא חודר אל הסדקים, אל השכבות הרכות יותר של הסלע, ושם מתחיל תהליך ארוך של החלשה. הגלים שוחקים, גורפים חומר, מרוקנים את הבסיס, ובשלב מסוים הסלע שמעל נשאר בלי תמיכה.
ברגע שהאיזון מופר, מגיעה הקריסה. גושי אבן ניתקים ונופלים אל הים, וקו החוף זז לאחור. במקומם נשארים חללים, קשתות ושקעים, שגם הם אינם סוף הסיפור. הים חוזר אליהם, נכנס, מרחיב, מעצב מחדש. כך נוצר נוף של קירות תלויים, חללים עמוקים ומערות, לא כתוצאה מאירוע אחד דרמטי, אלא כרצף מתמשך של פירוק ובנייה מחדש, שבו הים משנה את פני הסלע צעד אחר צעד.
ראש הנקרה היא מקום שבו הליכה פשוטה הופכת למסע בין יסודות הטבע ובין תקופות. הכול מתחיל למעלה, על ראש המצוק, עם מבט פתוח אל קו החוף ותחושת גבול ברורה, ואז ירידה כמעט אנכית ברכבל סוחפת מטה אל הגלים, המערות וההמיה של הים שבתוך הסלע. מחכים שם קירות גיר לבנים, מערות ים חיות, אור ומים שמשנים ללא הרף את המרחב ואת הצבע, ונוצרת תחושה שקשה להסביר במילים, כאילו הסלע עצמו נושם יחד עם הים. המנהרות מספרות סיפור של מסעות צבאיים, רכבות ודרכים שנקטעו, ושביל החוף מוביל לאורך הים, במקום שבו המצוקים והגלים מתחלפים ומשלימים זה את זה. זה לא אתר שעשועים ולא מוזיאון, אלא מקום שמזמין ללכת לאט, להתבונן, לנשום, להקשיב ופשוט להיות.
