מנהרות ראש הנקרה הן מקום נדיר שבו אגדה והיסטוריה מדויקת אינן מתנגשות זו בזו, אלא משלימות זו את זו. המסורת קושרת את המערות החופיות הללו למסעו של אלכסנדר מוקדון דרומה, לאחר כיבוש צור בשנת שלוש מאות שלושים ושלוש לפני הספירה, משום שבנקודה הזו פשוט לא היה מעבר נוח אחר בין הים לבין המצוקים הזקופים. אין לכך הוכחות חד משמעיות, אך עצם הגאוגרפיה הופכת את הסיפור לאמין ומשכנע.
במהלך המאה העשרים אותו מעבר עצמו קיבל משמעות מעשית לחלוטין. בשנת אלף תשע מאות ושמונה עשרה סללו הבריטים בתוך המנהרה דרך למשאיות, ובשנת אלף תשע מאות ארבעים ושתיים עברה כאן מסילת הרכבת שחיברה בין חיפה, ביירות וטריפולי. עד שנת אלף תשע מאות ארבעים ושמונה נסעו רכבות דרך המנהרה, וקישרו בין ארץ ישראל תחת המנדט הבריטי לבין לבנון.
במהלך מלחמת העצמאות פוצצה המנהרה בידי יחידות ההגנה, במטרה לחסום אפשרות של חדירה מצפון, והקו נקטע ממש על קו הגבול. כיום פתוח לציבור רק קטע קצר מן המנהרה, המסתיים במבוי סתום. במקום מוקרן סרט קצר, מעניין ומאופק, המספר את כל הסיפור הזה, מן המערות הטבעיות והמעברים הקדומים ועד למסילת הרכבת הבריטית והקו שנקטע באחת. זהו לא מיצג בידורי, אלא הסבר למקום שבו אותו נתיב עצמו הספיק, לאורך אלפיים שנה, להיות דרך, גבול וסמל של ניתוק.
ראש הנקרה היא מקום שבו הליכה פשוטה הופכת למסע בין יסודות הטבע ובין תקופות. הכול מתחיל למעלה, על ראש המצוק, עם מבט פתוח אל קו החוף ותחושת גבול ברורה, ואז ירידה כמעט אנכית ברכבל סוחפת מטה אל הגלים, המערות וההמיה של הים שבתוך הסלע. מחכים שם קירות גיר לבנים, מערות ים חיות, אור ומים שמשנים ללא הרף את המרחב ואת הצבע, ונוצרת תחושה שקשה להסביר במילים, כאילו הסלע עצמו נושם יחד עם הים. המנהרות מספרות סיפור של מסעות צבאיים, רכבות ודרכים שנקטעו, ושביל החוף מוביל לאורך הים, במקום שבו המצוקים והגלים מתחלפים ומשלימים זה את זה. זה לא אתר שעשועים ולא מוזיאון, אלא מקום שמזמין ללכת לאט, להתבונן, לנשום, להקשיב ופשוט להיות.
