אנחנו עומדים בנקודה נדירה במשמעותה. מכאן, בנסיעה בכבישים, המרחק לביירות ולתל אביב כמעט זהה, כמאה ועשרים קילומטרים לכל כיוון. זהו תזכורת פשוטה וברורה מאוד לקרבה הגאוגרפית בין מדינות המזרח התיכון, ובו בזמן לפער הפוליטי והרגשי העמוק, שכמעט ואינו ניתן לגישור, הקיים ביניהן. קו הגבול עובר ממש מולנו.
בראש הנקרה נמצאת הנקודה שממנה ישראל רואה כנקודת המוצא הנכונה לקביעת קו הגבול הימי, בהתבסס על הקו שסומן בשנת אלפיים על ידי האומות המאוחדות לאחר נסיגת הכוחות. לבנון מכירה בו רק כסימון יבשתי ומתעקשת על נקודת מוצא שונה לים, שינוי שמסיט את זווית הגבול ומשפיע על חלוקת השטחים הימיים. מן הפער הזה נולד הסכסוך סביב שני אזורי הגז המרכזיים, כריש בצד הישראלי וקנה בצד הלבנוני.
ההסכם שנחתם בשנת אלפיים עשרים ושתיים קיבע פשרה. כריש נותר כולו בתחום הישראלי, וקנה עובר לפיתוח בידי לבנון, בתנאי של פיצוי לישראל אם הקידוח יפגע בחלקה של שכבת הגז. כך פתרון כלכלי סגר את הסכסוך החריף ביותר, גם אם עצם הנקודה בראש הנקרה ממשיכה להתפרש באופן שונה על ידי כל אחד מן הצדדים.
ראש הנקרה היא מקום שבו הליכה פשוטה הופכת למסע בין יסודות הטבע ובין תקופות. הכול מתחיל למעלה, על ראש המצוק, עם מבט פתוח אל קו החוף ותחושת גבול ברורה, ואז ירידה כמעט אנכית ברכבל סוחפת מטה אל הגלים, המערות וההמיה של הים שבתוך הסלע. מחכים שם קירות גיר לבנים, מערות ים חיות, אור ומים שמשנים ללא הרף את המרחב ואת הצבע, ונוצרת תחושה שקשה להסביר במילים, כאילו הסלע עצמו נושם יחד עם הים. המנהרות מספרות סיפור של מסעות צבאיים, רכבות ודרכים שנקטעו, ושביל החוף מוביל לאורך הים, במקום שבו המצוקים והגלים מתחלפים ומשלימים זה את זה. זה לא אתר שעשועים ולא מוזיאון, אלא מקום שמזמין ללכת לאט, להתבונן, לנשום, להקשיב ופשוט להיות.
