Places to visit in חיפה
חיפה: התחדשות ומסורת של העיר התחתית
תערובת בין פאר קולוניאליסטי אנגלי לבין שממה ארוכה שמסתיימת בתחייה מודרנית. רחוב יפו, אזור הנמל הישן ושחזורים מלאים בסיפורים והרפתקאות כאלה יכולים להיווצר רק בעיר נמל כמו זו, בה הותירו את חותמם גרמנים, בריטים, מעפילים ולוחמי מחתרת. ואיך אפשר מבלי לספר על שטפונות טרגיים של אוניות, פאבים, ברים, מסעדות, התקפות חוזרות ונשנות של לוחמי המחתרת העברית, הפאבים האנגליים והמסעדות הצרפתיות, ומה הקשר של הרכב הישראלי המיתולוגי "סוסיתא" למקום?
בפינת המבנה המעוגלת שלפנינו פעל פעם בית העסק האנגלי "ספיני'ס", שהיה סוחר במעדנים. ב-26 באפריל בשנת 1947, ממש מפתח המעדניה יצא אלברט אדוארד קונקווסט, ראש המחלקה לחקירות פליליות בחיפה, כשבידיו מעדנים חדשים. מיד בעקבותיו יצאו יעקב פנסו ואבנר גרשוב. הם ידעו שלפני שאלברט הלך לקניות במעדניה, הוא נכח במטה עבודתו בדרך "קינגס", שדרת העצמאות של היום. לאחר שהותו הקצרה במשרד, קונקווסט ביקש מהנהג שלו לקחת אותו למעדניה. בדרכו חזרה למכוניתו, ידע שעל שולחנו מחכות 3 פרשיות בוערות. לפני כשלושה שבועות ארע פיצוץ במאגרי הנפט בנמל העיר, ורק לפני חמישה ימים, רכבת עם שש מאות חיילים וקצינים בריטים ירדה מפסיה ליד העיר רחובות. באריוע הזה נהרגו ארבעה אנשי צבא בריטיים ושלושה אזרחים, בם ילד בן חמש. רק אתמול בתל אביב במטה הצבא הבריטי בשכונת שרונה התרחש פיצוץ, בו ארבעה בריטיים קיפחו את חייהם. לפני שקונקווסט הספיק להתקרב למכוניתו , קפצה מכונית מעבר לפינה וצרור שלם נורה מתוך חלון מעט פתוח דרכו התוקפים תפעלו תת-מקלע גנוב מסוג 'תומפסון'. בשעה 13:30 קונקווסט נפטר בבית החולים בעיר. המכונית היורה נמלטה הרחק במעלה רחוב הכרמל (שדרות בן גוריון). במהלך המרדף שהתפתח, נורו צרורות שלמים לעבר המכונית התוקפת וזו התנגשה בלוח מודעות, אך היורים הצליחו להימלט. כבר באותו יום לקחה מחתרת הלח"י את האחריות על מה שהם כינו כ"הוצאתו להורג" של הקצין הבריטי, וכן על שלושת הפרשיות הפתוחות שחיכו לקונקווסט על שולחנו טרם התקיפה. בהלווייתו השתתפו אישים בולטים של ארגונים ומוסדות יהודיים, מתוך אמונה שההתנקשות בחייו של אלברט אדוארד מהווה הפרה גסה של שיתוף הפעולה הענף בין המשטרה הבריטית לבין ארגונים יהודיים רשמיים כדוגמת ההגנה. קונקווסט נהג להעביר להגנה מידע על התוכניות הערביות, והם סיפקו לו הגנה ממחתרות עבריות אחרות, הלח"י והאצ"ל. כשנה לאחר האירוע, החייל האנגלי האחרון יעזוב לנצח את ארץ ישראל מנמל חיפה, אך עד שזה יקרה, ייערך מאבק מתמשך בין הטוענים לשלטון על ארץ ישראל.
ב- 25 באוקטובר 1898, כמעט חצי מאה לפני רצח ראש המחלקה לחקירות פליליות בחיפה, במקום הזה הצטופפו המונים לקבל את פניהם של קיסר הגרמני וילהלם השני המלווה באשתו אוגוסטה ויקטוריה. לכבוד ביקורם, נבנה בנמל רציף נוסף בו עגנה סירת השילוחין של המנהיג שיצאה מהיאכטה הקיסרית ‘הוהנצלורן’, שעגנה במפרץ לאחר הפלגה קצרה מביירות מצפון. הרציף נבנה על ידי גוטליב שומאכר, בנו של יעקב שומאכר, קונסול הכבוד של ארצות הברית בחיפה. מאביו ירש גוטליב את התפקיד ואת הבית ממול, מעבר לרחוב. בבית הזה, שומאכר אירח את שני הקצינים הבריטיים קונדור וקיצ’נר, שנשלחו למנדט בארץ ישראל כדי לרשום את תוואי השטח במנדט ולרשום מפות חדשות של האזור. כחובב ארכיאולוגיה ומקרא ידוע, שומאכר פשוט לא היה מסוגל לחשוב שהמפות האלה יעניקו לבריטים יתרון חסר תקדים על הגרמנים והטורקים, ויאפשרו להם לנצח קרבות מהותיים במהלך מלחמת העולם הראשונה שעתידה לבוא. נצחונם ושלטונם של הבריטים בארץ ישראל אפשרו להם להגלות את אותו השומאכר למצרים, עקב היותו גרמני. הוא הגן בלהט על זכותו לחזור לחיפה לביתו, ותבע את זכותו לחפירות ההיסטוריות במגידו שהיו ידועות בכל העולם. עקשתונו והלהט שלו בסופו של דבר הובילו אותו אל מטרתו, והותר לו לחזור לקראת סוף חייו. הוא הספיק לחיות בחיפה רק כשנה לאחר חזרתו, ולבסוף נפטר בשנת 1924. למרות שהתירו לו לחזור, הבריטים הזניחו את ביתו. עד היום, המבנה עומד נטוש עם חלונות שחורים ושבורים, מאחורי שלוש הקשתות בחזית. ככל בית טמפלרי, גם מעל כניסת הבית הזה מגולפים פסוקים מקראיים בגרמנית “הראה לנו את אור פניך, אדוניי!”. נמשיך הלאה אנחנו יוצאים לרחוב יפו. הוא נקרא על שם הדרך העתיקה שחיברה בין חיפה ליפו. הפיתוח המשמעותי לאורך כביש זה החל במחצית השנייה של המאה התשע עשרה, ובהדרגה הרחוב רכש את מראהו המודרני. בבניין מספר 94 נמצא מטה הארגון ‘עדאלה’ - צדק בערבית. הוא נרשם בשנת 1996 כארגון ציבורי. מטרתו היא להילחם למען זכויות אזרחי ישראל הערבים למען שוויון בישראל ולהיאבק למען זכויותיהם של פלסטינים שאינם ישראלים לחופש מישראל. למעשה, ארגון זה שואף למטרות פוליטיות וחותר לדה-לגיטימציה משפטית של קיום מדינת ישראל.
בבניין מספר 94 נמצא מטה הארגון ‘עדאלה’ - צדק בערבית. הוא נרשם בשנת 1996 כארגון ציבורי. מטרתו היא להילחם למען זכויות אזרחי ישראל הערבים למען שוויון בישראל ולהיאבק למען זכויותיהם של פלסטינים שאינם ישראלים לחופש מישראל. למעשה, ארגון זה שואף למטרות פוליטיות וחותר לדה-לגיטימציה משפטית של קיום מדינת ישראל.
בבניין זה שוכן הסניף הצפוני של החברה להגנת הטבע. אז מה בדיוק מחתרתי פה? זהו אחד הארגונים הציבוריים הוותיקים בישראל ובעולם. הוא נולד תוך כדי סערה ציבורית שהתחוללה עקב פרויקט 1953 לייבוש עמק החולה. איש לא ייחס חשיבות להפגנות, העמק נוקז, וזה הוביל לאסון סביבתי. לאחר מכן שוקם העמק והחברה זכתה להכרה. בשנת 1986 הוקמה על בסיס החברה להגנת הטבע מועצה לשימור ושיקום אתרים היסטוריים. באופן אירוני, חוק העתיקות במדינה חל רק על אתרים בני 1700 שנים ומעלה, ומבנים היסטוריים מימי קום המדינה נהרסו בזה אחר זה. אגב, שביל ישראל הידוע (שביל ישראל) הוא גם פרויקט של החברה להגנת הטבע.
בניין ההוספיס המודרני לצליינים על שם סנט צ'רלס מנוהל על ידי הנזירות של ועידת רוזארי, שנוסדה על ידי ערבים נוצרים בירושלים בשנת 1880. מבנה זה היה במקור חלק ממתחם בית ספר חקלאי גדול שנוצר על ידי גאורג דייוויד גרדג ועמיתו כריסטוף הופמן, שנשלחו על ידי הטמפלרים מווירטמברג כדי לחקור את ארץ הקודש. הם הקימו את בית הספר לאורך דרך יפו. לאחר מכן הונח הרחוב הראשי של המושבה, שדרת בן גוריון המודרנית, ומבית הספר המדובר נותר גן, בו ניתן לבקר באמצעות הסתובבות בבניין המרכזי דרך החצר הסמוכה. במרכז הגן תמצאו פסל קטן של מרים הבתולה, בתוך מערה מלאכותית עשויה אבנים מיוחדות. המבנה הגיאולוגי של האבנים מפתיע ומעניין. בתנאים מסוימים, גרגרי קוורץ הנופלים לגזרי סלע גיר מתחילים לצמוח כגביש, העטוף בסלע גיר. עם הזמן גביש כזה נפרד לכדור גיר אחד, כשמבפנים הוא בעל מבנה גבישי. האבנים האלה נקראות בדרך כלל כדורי אליהו הנביא. מתוך אגדה מוסלמית: “פעם עבר במקום אליהו הנביא. היה עייף וצמא. ראה מיקשת-אבטיחים גדולה וישמח לבבו. הוא ניגש אל בעל המקשה ובקש אבטיח להרוות את צמאונו. אך האיש רע-לב סירב, ואליהו קלל אותו ומיד הפכו כל האבטיחים לאבנים”. ומכאן השם “כדורי אליהו”.
רחוב יפו המתחדש טומן בחובו הרבה מקומות מקסימים. זה לא קרה בגלל שמישהו רצה את זה או ציווה על זה. הרוח האנושית, יוזמה, התחדשות, תמיכת הרשויות, כל אלה מולידים סגנון טוב, נעים לרוח ולעין שמעורר חיוך ושמחה. על חורבות בנות עשרות שנים נזרעו זרעי חידוש וחיים.
בתים רבים ברחוב יפו הם רק החצרות האחוריות של חזית האדריכלות האנגלית במקביל לרחוב העצמאות. הבריטים, שהחלו לפתח את חיפה בסוף שנות העשרים ובמיוחד בשנות השלושים של המאה העשרים, בנו רציף עמוק לתוך עומק הים ויצרו נמל מים עמוקים. חלק מהרציף הזה נבנה מתחת לשדרת “קינגס” הרחבה - דרך המלכים, שדרת העצמאות הנוכחית. דרך דרך יפו הועברה סחורה לחנויות יוקרתיות בשדרה הזאת. כיום מדובר בשכונת העוני של השכונות העניות של רחוב יפו. אפשר למצוא כאן גרפיטי ולא קשה לראות בדמויות הצבעוניות על הקירות לוחמים מתקופות ועמים שונים, החל מלוחמי פרעה מלך מצרים וכלה בלוחמים מסדרת הסרטים של מלחמת הכוכבים.
האם הרכב עדיין פה? דברים מדהימים אורבים בשערי רחוב יפו. המכונית הזו נקראת ‘סוסיתא’ והיא יוצרה בישראל בעיר חיפה ובהמשך בטירת הכרמל. בשנת 1953, איש העסקים לאדיסלאב שנלר, יהודי מחיפה, במקור מסלובניה, קיבל זיכיון לייצור מכונית חד-מושבית קטנה, בחסות חברת המכוניות ‘רליאנט’ הבריטית. בהמשך הצטרף אליו איש העסקים והיזם החיפאי המפורסם יצחק שובינסקי ויחד הם הקימו את חברת אוטוקרס שהחלה לייצר מכוניות עם מרכב פיברגלס. בתחילה היו אלה יריעות של פיברגלס, שחוברו באמצעות קרשים. החלק התחתון היה מעץ והשלדה הגיעה מאנגליה. זו הייתה מכונית מקרטון טהור. אגב, הדגם שלפנינו הופק במחזור הגדול ביותר של כמה אלפי יחידות וקיבל את הכינוי הפופולרי קוביה - בזכות צורותיו המרובעות. לאחר פשיטת הרגל של החברה בתחילת שנות השבעים, סוסיתא הפכה לאגדה אורבנית, אם כי היה לראות את המכוניות בכבישים עד תחילת שנות התשעים.
די נדיר להיתקל בבית קברות באמצע העיר, אלא אם אנחנו מדברים על בית קברות עתיק, שנחנך בימים שלא היה כאן שום זכר למשהו שמזכיר “עיר”. ואכן, זהו בית העלמין העתיק ביותר ששרד לאורך דרך יפו. הוא שייך לקהילה קטנה של קתולים יווניים. קהילה נוצרית עצמאית שנוהגת על פי מסורות ביזנטיים, אך שייכת לזרם הקתולי.
אי אפשר לחשוב על "המחתרת" החיפאית בלי להיזכר במאכל האייקוני שלה - פלאפל. כדורי פלאפל עשויים מגרגירי חומוס, רק שבניגוד לחומוס, לא מדובר בפירה, אלא בטחינה גסה יחסית בתוספת קטניות אחרות והרבה תבלינים. התערובת הזו מטוגנת בשמן עמוק, ולפי הקופטים, הנוצרים הראשונים במצרים העתיקה, מנה זו שימשה כתחליף לבשר בתקופת צומות נוצריים. השם "פלאפל" הוא ערבי ומקורו במילה פלפל (ממש כמו פלפל בעברית). למה? כי על פי המסורת הקולינרית הערבית, נהוג “לפלפל” כל תערובת קטניות לפני צליה ובישול כזה או אחר. הדבר החשוב ביותר בפלאפל הוא הטריות שלו. הכדורים צריכים להיות מטוגנים ופריכים עם קרום חום דק. פלאפל זה לא אוכל שמחכה לסועד, להפך. הסועד אמור לחכות לפלאפל, כדי שלא יאבד מהטריות שלו. אם פלאפל יחכה מעט בצד עד שייאכל, הוא יאבד מהטעם שלו ויתווסף לו טעם לוואי די מריר. פלאפל עם טחינה זה השילוב הכי טעים. עם זאת, הוא נהיה טעים עוד יותר כשמוסיפים לטחינה מעט סילאן ובצל. הגשת פלאפל מוגשת בצורה הטובה ביותר עם עשבי תיבול - חסה, עגבניות טריות, חצילים מטוגנים על האש - תמיד יוסיפו טעם, וכמה טיפות מיץ לימון. כל זה יוסיף רכות ועדינות למאכל הלאומי הכל כך אופייני הזה של המזרח התיכון.
פלאפל מישל הוא בית מאכל נעים. בסמוך נמצאת שטרודליה מפורסמת, אחת המסעדות האגדיות בעיר תחתית. האווירה של בית העסק הזה מזכירה את חיפה של שנות ה -60 וה -70. התפריט מתמחה במטבח לבנוני בשילוב מסורות אירופאיות טובות מתקופת האימפריה הבריטית. המקומיים אומרים שיש כאן מאכל מיוחד אחד שחייב לטעום: הרק אוסבו. מנה חורפית זו על בסיס עדשים ורימונים מוגשת עם בצק מטוגן, בצל והרבה כוסברה ושום. אומרים שהמנה קיבלה את שמה, שמשמעותה "צריבה באצבעות", מכיוון שאנשים לא יכולים להתאפק שלא להתחיל לאכול בידיים - הם מכניסים את אצבעותיהם לסיר, ומייד מרגישים תחושת צריבה בקצות האצבעות.
צומת זה בין רחוב הבנקים ורחוב יפו מסמל באופן מושלם את ההיסטוריה של חיפה בראשית המאה העשרים. רחוב יפו היה הכביש המהיר הראשי המחבר את חיפה עם מרכז הארץ. כשהבריטים בנו במקביל אליו את רחוב קינג ג'ורגג החמישי, היום רחוב העצמאות, החלו לצוץ כאן בנקים, נציגויות של חברות ספנות, שגרירויות וקונסוליות, וכל מה שקשור בעסקים ומסחר ימי.
שני בתי העסק האלה ידועים היטב לכל חיפואי מדופלם. פורט אין הוא המלון הפשוט, הנוח והמטופח ביותר בעיר התחתית, ובית הקפה ממול הוא שכנו הידוע והטוב. זה מקום שצעירים נוהגים לרבוץ בו ולעיתים לעשן נרגילה - כמיטב המסורת. אך לא רק צעירים מוצאים במקום הזה גחמה, עליהם מסתכלים גם קשישים מקומיים רבים, שלעיתים נראה שהם באים לפה רק כדי להגיד משפטים שמתחילים במילים “כשהיינו צעירים כמוכם…”.
אנו ממוקמים בפינת הרחובות יפו ופאטריה. רחוב פאטריה נקרא על שם ספינת נוסעים צרפתית שהפליגה ממרסיי לחיפה בקו סדיר עד שנת 1940. עם נפילת צרפת לגרמניה הנאצית, הבעלות על הספינה הועברה לידי הבריטים בנמל חיפה. ההנהגה היהודית הצליחה לארגן משלוח של כאלף וחמש מאות עולים יהודים בלתי חוקיים שנמלטו מצ'כיה, אוסטריה, דנמרק ומדינות הבנלוקס שהיו נתונים תחת כיבוש נאצי. היהודים האלה הגיעו לחיפה על שלוש ספינות יווניות, שנשכרו על ידי הנהגת היישוב העברי. אך השלטון הבריטי בארץ ישראל פחד מהתקוממות ערבית כתגובה על כמות העולים, והגביל העלאה יהודית לארץ ישראל באופן מאוד משמעותי. במקום להעלותם לארץ, השלטון הבריטי תכנן להמשיך את הצלת היהודים אך תוך כדי העלאת היהודים האלה לאוניה “פאטריה” ושליחתה לאיי מאוריציוס באוקיינוס ההודי. לאחר משא ומתן, בקשות ותחנונים שלא צלחו, החליטה הנהגת היישוב העברי להשבית את פאטריה, ולהשאירה במפרץ. מאיר מורדור (לימים המנהל הראשון של התעשייה הצבאית בישראל), בעוד שהוא מחופש לטכנאי, נשא על הספינה קילוגרם אחד של חומר נפץ. למרות שהמטען לא היה כבד מדי, הפיצוץ קרע את דופן הספינה וזו החלה להטות עצמה במהירות על צדה. תוך חמש עשרה דקות שקעה פאטריה לתחתית מפרץ חיפה. קצינים בריטים עשו כמיטב יכולתם להציל את פאטריה, אך ללא הצלחה יתרה. במשך חודשים ארוכים עסקו צוללנים בריטיים במשיית הגופות משאריות הספינה, אך עד היום לא נקבע מספר קורבנות מדוייק. משערים שבאסון נהרגו בין 250 ל-300 אנשים.
חלק זה של העיר נבנה לחלוטין על ידי הבריטים. ניכר שהאזור מזכיר מאוד כל רובע בעיר אירופאית שממוקם ליד החוף.
אנחנו ממוקמים בחצר היסטורית בה רוכזו משרדי חברות ספנות שונות. כאן בוצעו הזמנות ייבוא, חתמו על חוזים ושכרו שירותי אוניות שונות. חברת הספנות הישראלית צים החלה את דרכה בשכירת ספינות משא. באופן אירוני, צים נחשבת לחברת הספנות בעלת הצי הגדול ביותר בעולם מבחינת מספר כלי השיט שברשותה. הכל קשור לעובדה שבשנות העלייה הבלתי חוקית הם קנו כל כלי שיט אפשרי במטרה להביא כמה שיותר פליטים לארץ ישראל, ואחרי כל זה אף חברה אחרת כבר לא התעניינה לקנות ספינות קטנטנות שכאלה.
חלק מהמדינות הראשונות שסיפקו תמיכה רבה לישראל בתחילת הדרך היו מדינות סקנדינביה. החברה נוסדה בשנת 1949, שנה לאחר קום מדינת ישראל, ועסקה בהובלה ימית של חומרי גלם ומוצרים מסקנדינביה לישראל. כיום החברה פרשה את פעילותה לכל סוג הובלה שהוא, בכל רחבי העולם.
בערבים, נפתחים בחצר זו פאבים וברים רבים, מופיעים מוזיקאים ואמני סטנד-אפ , הבירה זורמת כמו נהר ומאורגנות הקרנות של משחקי כדורגל על גבי מסכים גדולים.
גם אניני הטעם ומדושני העונג יקנאו בכמות המטורפת של מספר הפאבים והברים בחלק הזה של העיר. אבל חשבתם פעם למה בכלל הרחוב הזה נקרא "חייט"? המילה "חייט", כמו שנשמעת בעברית, נשמעת כך גם בערבית - וזה שמם של אחת המשפחות הנוצריות הערביות העשירות והמכובדות בעיר. ההיסטוריה של המשפחה מתחילה בלבנון, כאשר בני המשפחה ברחו מפרעות בכפר הדרוזי חצביה באמצע המאה ה -19. עזיז חייט הקים חברה במנהטן למכירת עתיקות שמקורן במזרח התיכון. הוא ביצע חפירות ארכיאולוגיות בלבנון, ליד חיפה ונצרת ועסק בסחר זכוכית רומאית. עם הזמן הפכה משפחת חייט למשפחה החזקה ביותר בשוק הנדל"ן. הם היו הבעלים של חוף חייט המפורסם - כיום חוף הכרמל, וכמו כן שלטו ברובעים שלמים בעיר, וגם הייתה להם נחלה בשפך נחל שיח. עד היום צאצאי המשפחה מחזיקים בנדל"ן בחיפה, ונכדו של עזיז סלים הוא אחד ממאה האנשים העשירים בישראל.
יצאנו לרחוב העצמאות לבניין שבעבר שימש את מחלקת החקירות הפליליות הבריטית. זוכרים את תחילת הסיור? לאחר רצח ראש המחלקה לחקירות פליליות בחיפה הגבירו הבריטים את הבטחון באיזור, הקיפו את הבניין בשורות גדר תיל וערכו סדרת חיפושים ומעצרים. גם מנהיגי מחתרת האצ"ל הגבירו את פעילותם. בקיץ 1947 הוצאו להורג שניים ממנהיגי המחתרת בתלייה בכלא בעכו. בתגובה, לוחמי האצ"ל חטפו ותלו שני קצינים בריטים בחורשה בנתניה. בקיץ של אותה שנה השתלטו הבריטים על אוניית המעפילים אקסודוס, בה ארבעה וחצי אלף פליטים יהודים שברחו ממחנות הנאצים, ושלחו אותה חזרה לחופי אירופה. באותה העת, נעצרה אוניית המעפילים "אף על פי כן", וכל מי ששהה על הסיפון נשלח למחנות עבודה בקפריסין. לוחמי האצ"ל התכוננו לפעולה גדולה ובחרו בבניין החקירה הפלילית בחיפה כיעד, כסמל לשרירותיות והאגרסיביות של השלטון הבריטי, הממוקם מול רחוב פאלמר - הכניסה הראשית לנמל - שמהווה סמל לחופש וצדק לעשרות אלפי ניצולי שואה שהעפילו ארצה דרכו. המחתרות המציאו דרך יצירתית להתמודד עם האבטחה הכבדה. הם מילאו חבית שמן עם חומר נפץ, בשני קצות החבית, בדופנות התחתית והעליונה, התקינו גלגלי טרקטור עם מנגון הילוכים - מה שהקנה לחבית אפשרות תנועה רק לכיוון אחד. החבית הונחה על רמפה בתא משא של משאית, כשמחזיק אותה חבל שמחובר בקצה שלו לוו בתא הנהג. ב -26 בספטמבר 1947, בשעה חמש וחצי בבוקר, תחת הסוואה של כלי תחבורה שנשא מכונת כביסה, ניירות וחומרי גלם אחרים לנמל, הגיעה המשאית מבני ברק לבניין המחלקה לחקירות פליליות בחיפה. השומר שבדק את המשאית שם לב לחבית חומר הנפץ רק כמה רגעים לפני שנשמע הרעש האדיר והורגש ההדף העז של הפיצוץ. זאת הייתה פעולת התגמול הגדולה ביותר שבוצעה נגד השלטונות הבריטיים, והיא מנתה את חייהם של 11 בני אדם. חודש לאחר מכן, על פי החלטת האו"ם להקמת שתי מדינות בארץ ישראל, בריטניה הסיגה את כלל כוחותיה משטחי המנדט. מאותו רגע פתחו האצ"ל, הלח"י וההגנה בפשיטות ובזזו מחסני נשק ומתקנים צבאיים שנשארו מאחור במטרה להתחמש לקראת מלחמת העצמאות.
הרחוב נקרא על שמו של המהנדס הבריטי סר פרדריק פלמר, ששכנע את הרשויות הבריטיות שחוף חיפה הוא המקום המושלם לבניית נמל צבאי ומסחרי במעמקי הים. ברחוב הזה נבנתה הכניסה הראשית לנמל.
בשנת 1942, ברחוב הראשי המוביל לנמל פתחו הבריטים בר. זה לא היה הבר הראשון או האחרון בעיר הנמל, אך כיום הבר "עוגן" הוא הבר הוותיק ביותר במדינה. הוא לרח את התואר הזה מהבר הירושלמי פינק, שנפתח עשר שנים קודם לכן בשנת 1932, אך נסגר בשנת 2005. יוסף פינקוס, הידוע בכיונויו 'יוסקה', היה זה שהעניק לבר את האווירה העכשווית שלו. לאביו זליג היה גם בר קטן בפולין, עוד לפני מלחמת העולם השניה. יוסף שרד את השואה ועבד כטבח בספינות שהביאו את המעפילים הראשונים לארץ, האלה שהבריטים סירבו להעלות בתוקף. בהמשך עבר יוסף לעבוד בחברת הספנות צים ועבד בה כטבח שנים רבות. בשנת 1962, לאחר שאשתו הפעילה את לחציה הנשיים, יוסקה עלה בחזרה לחוף מהספינות וקנה את בר העוגן. התהילה של הבר הוענקה לו על ידי מלחים אמריקאים מהצי האמריקאי ה-6, שנמל חיפה שימש כבסיס האם שלו באזור הים התיכון, ואילו המלחים ראו בבר מעין "עוגן". אוצרים שפעם היו מכינים כאן אלף כריכים ביום. יוסקה העסיק את בנו גיל, שהרוסטביף שלו ידוע כמעדן מקומי. בין היתר, לבר כמה תחומי התמחות ידועים: חמוצים תוצרת בית, נקניקיות, גבינות, הרינג וכמובן, גולת הכותרת של הבר - בירה גינס. אפילו אל תטרחו לבקש בירה אחרת. רק גינס.
שער פאלמר. הרחוב מתחיל בכיכר חיפה-בוסטון, בו ניצב הפסל "דגי העיר" של הפסל החיפאי צביקה קנטור. לאחר מכן, הרחוב חוצה את רחוב הנמל, והוא נגמר בשדרת העצמאות. במסלול שלנו, נעבור דרך רחוב הנמל.
עוד מקום נחמד עם נשנושים ומוזיקה. האוכלוסיה כאן היא צעירה בעיקרה, מפאת הריכוז הגדול של מעונות בסביבה.
זו אחת המסעדות המפורסמות והמוערכות בעיר. למרות העובדה שהכניסה למסעדה קצת מזכירה מפתן של מאורת ארנבים, לאחר שתיכנסו תמצאו את עצמכם במסעדה צרפתית אותנטית עם תפריט מעולה ושירות מנומס ואדיב.
מנמל חיפה יוצאים קרוזים לכיוון קפריסין, בעוד שעוגנות כאן ספינות תענוגות מכל הים התיכון. הגשר הזה משמש כיום ככניסה הראשית להולכי הרגל בנמל.
התחנה נפתחה בשנת 1937 וכונתה "מרכז חיפה". היא נבנתה על שטח שנוקז כחלק מהקמת נמל חיפה. על הפרוייקט העצום הזה מעידות תמונות היסטוריות על חזית הבניין. באותן שנים אפשר היה להגיע מחיפה לביירות או לדמשק באמצעות רכבת. זו תחנת הנוסעים היחידה שנבנתה במנדט הבריטי בארץ ישראל. בשנת 2007 שונה שמה ל"חיפה מרכז השמונה ", לזכר שמונת עובדי המחסן שנהרגו במתקפת הטילים על חיפה בשנת 2006 במהלך מלחמת לבנון השנייה. המבנה הוא אתר מורשת היסטורי.
בכנען, כמו גם באזכורים מקראיים, דגון הוא אל הדגן והחקלאות. הזכות למכור תבואה בעיר ניתנה לתושב מכובד מאוד בה - הרופא היהודי-הולנדי ראובן הכט - חובב ארכיאולוגיה גדול, שעל שמו נקראה הממגורה וגם המוזיאון הארכיאולוגי שמתרכז בהיסטוריה של החקלאות. בניין ממגורת דגון מסוגל להכיל 85 טון תבואה במתקני האחסון שלו. גובהו 65 מטר והוא מכיל 200 מיכלי אחסון.
אנחנו מסיימים את ההליכה בעיר התחתית ולפנינו אחד הסמלים שלה - טנדר פולקסווגן ישן, עליו תוכלו להדק גלשן, לארוז בגדי ים וקופסת פירות וחטיפים, ולדמיין כאילו החיים הם חסרי דאגות, ואין למה לדאוג. זאת האווירה המחתרתית החיפאית.
Don't be afraid to get lost in new places!
