בניין ההוספיס המודרני לצליינים על שם סנט צ'רלס מנוהל על ידי הנזירות של ועידת רוזארי, שנוסדה על ידי ערבים נוצרים בירושלים בשנת 1880. מבנה זה היה במקור חלק ממתחם בית ספר חקלאי גדול שנוצר על ידי גאורג דייוויד גרדג ועמיתו כריסטוף הופמן, שנשלחו על ידי הטמפלרים מווירטמברג כדי לחקור את ארץ הקודש. הם הקימו את בית הספר לאורך דרך יפו. לאחר מכן הונח הרחוב הראשי של המושבה, שדרת בן גוריון המודרנית, ומבית הספר המדובר נותר גן, בו ניתן לבקר באמצעות הסתובבות בבניין המרכזי דרך החצר הסמוכה. במרכז הגן תמצאו פסל קטן של מרים הבתולה, בתוך מערה מלאכותית עשויה אבנים מיוחדות. המבנה הגיאולוגי של האבנים מפתיע ומעניין. בתנאים מסוימים, גרגרי קוורץ הנופלים לגזרי סלע גיר מתחילים לצמוח כגביש, העטוף בסלע גיר. עם הזמן גביש כזה נפרד לכדור גיר אחד, כשמבפנים הוא בעל מבנה גבישי. האבנים האלה נקראות בדרך כלל כדורי אליהו הנביא. מתוך אגדה מוסלמית: “פעם עבר במקום אליהו הנביא. היה עייף וצמא. ראה מיקשת-אבטיחים גדולה וישמח לבבו. הוא ניגש אל בעל המקשה ובקש אבטיח להרוות את צמאונו. אך האיש רע-לב סירב, ואליהו קלל אותו ומיד הפכו כל האבטיחים לאבנים”. ומכאן השם “כדורי אליהו”.
תערובת בין פאר קולוניאליסטי אנגלי לבין שממה ארוכה שמסתיימת בתחייה מודרנית. רחוב יפו, אזור הנמל הישן ושחזורים מלאים בסיפורים והרפתקאות כאלה יכולים להיווצר רק בעיר נמל כמו זו, בה הותירו את חותמם גרמנים, בריטים, מעפילים ולוחמי מחתרת. ואיך אפשר מבלי לספר על שטפונות טרגיים של אוניות, פאבים, ברים, מסעדות, התקפות חוזרות ונשנות של לוחמי המחתרת העברית, הפאבים האנגליים והמסעדות הצרפתיות, ומה הקשר של הרכב הישראלי המיתולוגי "סוסיתא" למקום?
