חגיגות חג המולד ברחוב המושבה הגרמנית בחיפה

הכיכר הזו מלאה בסמליות, החל משמה. השם שלה נבחר לאחרונה, והוא קשור לאחת מהארגונים הבינלאומיים שתמכו בפרויקט שיפוץ רחוב המרכזי במושבה הגרמנית. מטרת השיפוץ הייתה להפוך את הרחוב להמשך טבעי של הקו האדריכלי של גני הבהאים, העולים בצורה חלקה לכיוון המקדש המפואר. בין הקישוטים בכיכר ישנם סמלים שונים, ולא דווקא סמלים של חג המולד. במקום זאת, תמצאו חנוכייה וסהר. החנוכייה היא סמל של חג החנוכה, החג היהודי, שמתקיים בדרך כלל בדצמבר, והסהר הוא סמל של האסלאם. איך הם קשורים לחג המולד? למעשה, אין קשר ישיר. בחיפה מתקיים אירוע ייחודי בשם "חג החגים", המוקדש לשלושה חגים: חנוכה היהודי, רמדאן המוסלמי וחג המולד הנוצרי. החג הוקם בעיר לפני כעשור כסמל לקיום הדדי בין שלוש הדתות. עם זאת, מועדי החגים שלא תמיד תואמים: הרמדאן, הנחוג לפי לוח שנה ירחי, בשנים האחרונות יוצא בעונות האביב או הקיץ, רחוק מימי דצמבר. החנוכה חל בדצמבר, לפעמים אף יחד עם חג המולד. חג המולד, לפי המסורת הקתולית והאורתודוקסית, חל בדצמבר או בינואר, אך התאריכים עשויים להשתנות באופן משמעותי מחג לחג. כך ש"חג החגים", על אף כוונתו הסמלית, נשמע יותר ככותרת רועמת ולא כאירוע שמחבר באמת את שלושת החגים. מעניין לראות כיצד החג הזה שומר על רלוונטיות עם הזמן, והאם הוא עדיין שומר על משמעותו המקורית.

הרחוב מאוכלס ברובו על ידי ערבים-נוצרים, ששוכנו בבתים שנבנו על ידי קולוניסטים גרמנים בסוף המאה ה-19. הגרמנים הקימו יישובים בחיפה, ירושלים, סמוך ליפו, בגליל ובאזורים נוספים. אך בשנות ה-30 של המאה ה-20, רבים מהם תמכו במשטר הנאצי, תלו דגלים עם צלב קרס וברכו זה את זה בברכת "הייל היטלר". במהלך מלחמת העולם השנייה, השלטונות הבריטיים בפלשתינה גירשו את הגרמנים לאוסטרליה עקב תמיכתם בנאצים. רכושם, כולל בתיהם בחיפה, נמכר לערבים-נוצרים.

דצמבר וינואר קשורים עבור הערבים-נוצרים באופן מוחלט לחג המולד. זהו החג שלהם, עם המסורת שלהם, והם מרגישים שרחוב בן-גוריון הוא המקום השייך להם. האורחים שמגיעים להתרשם מאורות החג נתפסים בעיניהם יותר כ"לקוחות רווחיים" מאשר כמשתתפים אמיתיים בחגיגה. "חג החגים", שהוקם על ידי עיריית חיפה, נתפס בעיניהם כיוזמה מלאכותית שאין לו קשר אמיתי לחג המולד. להיפך, הם רואים בו ניסיון ל"הרוויח" על חשבון חגם.

חיפה, כמו כל ישראל, היא תרכובת רב-שכבתית של תרבויות שהושארו בה על ידי עמים ותקופות שונות. דוגמה לכך היא הצעיר שהסכים להצטלם. הוא מגלם את דמותו של סבל המים התורכי, שהיה דמות בלתי נפרדת מהשווקים של האימפריה העות'מאנית. פעם, אנשים כאלה היו מסתובבים ברחובות ומביאים מים, ואולי גם תה או קפה, אם כי אלה משקאות רציניים מדי לצורת הגשה כזו. על כתפו היה קנקן צר, שמהמים נשפכים ממנו ברגע שהוא מתכופף. צריך להיות מהיר ומדויק כדי לתפוס כוס בזמן – משימה שלא מתאימה למתחילים. כיום, הסבל הזה הוא יותר זיכרון מהעבר, אך הצעיר החליט לחדש את המסורת והפך אותה לעסק ברחוב החג. לכאורה, זה נראה יפה.

אך אז הייתי עד לסצנה שגרמה לי לתחושות מעורבות. הצעיר מזג קפה לאישה שעמדה עם בן זוגה. היא חייכה, והוא חייך בחזרה, וכנראה שהיא קיבלה את הקפה מתוך נימוס יותר מאשר רצון אמיתי. אך האיש שלצדה סירב לשלם. הוא הצהיר בכעס שזו שיווק חודרני. תגובתו הייתה רגשית, אבל הסבל נשאר אדיש, כאילו התרגל למקרים כאלה. מאוחר יותר הצטרף אליו שותפו והשניים המשיכו בדרכם. ביקשתי מהם להצטלם ולהחליף כמה מילים. הכל היה ידידותי, קפה לא הוצע לי, למרות שהייתי מוכן לתמוך בהם. אך אז קרה דבר מפתיע: השותף הביט לי בעיניים ושאל בשאלה חדה: "אתה נוצרי?" חייכתי ועניתי: "לא." ברגע הזה פניו השתנו. הוא תפס את הסבל בידו, והשניים מיהרו להימלט. התגובה הזו הפתיעה אותי, אך לאחר זמן מה הבנתי את משמעותה. היה זה הרגע שבו התפצלה הקבוצה ל"שלנו" ו"שלכם" — תחושת הפרדה עמוקה ומושרשת, במיוחד במזרח התיכון. תחושה זו קיימת בכל מקום, אפילו באווירת החג והשמחה. אם כי יוזמות כמו "חג החגים" שואפות לקדם רעיונות של שיתוף פעולה וחגיגה משותפת, תמיד נשארת שם אותה חומה — "שלנו" ו"שלכם". לחשוב שהגבולות הללו נעלמו יהיה טעות שיש להימנע ממנה.

רחוב המושבה הגרמנית מושך תיירים במשך כל השנה. לאורך כל הרחוב פזורים מסעדות רבות, כל אחת מהן מלאה במבקרים, והעבודה לא חסרה לאף אחד. התחרות בין בעלי העסקים דוחפת אותם לבלוט: בימי השבוע – עם תפריטים ועיצוב ייחודיים, ובחגים – עם קישוטים חגיגיים. זה במיוחד בולט בימי חג המולד, כאשר הרחוב הופך למסדר חגיגי מואר.

אבל בואו נקרא לדברים בשמם. זה חג המולד, והסמלים ברחוב הם סמלים של חג המולד. "חג החגים" – הוא לא יותר מאשר מותג שיווקי, ושם לא צריך להתבלבל. אל תתנו לסיפור הזה להטעות אתכם כמו במקרה של הסבל, שבו מאחורי הזוהר החיצוני מסתתרים מניעים שונים לחלוטין.

"שטרודל" היא אחת המסעדות המוכרות והידועות בחיפה, עם קונספט ייחודי שמקנה לה מקום מיוחד בעיר. יש לה מספר סניפים, אך הוותיק ביותר נמצא ברחוב יפו, בפינת רחוב הבנקים. כאן התפתח הרעיון של "שטרודל" כמסעדה המייצגת את המטבח הערבי-נוצרי – מטבח עשיר ומורכב, המאפיין את הצפון הישראלי, לבנון וסוריה. מטבח זה שייך לקהילה הנוצרית ונשען על מנות המיוצרות בבישול ארוך בתנור או על אש, כשבסיסן בדרך כלל בשר וקטניות.

המסורת המתוקה במטבח הזה הגיעה מאירופה. הבריטים, הצרפתים והאוסטרים – כל אלו שהגיעו לארץ ישראל במחצית השנייה של המאה ה-19, במטרה לרכוש אדמות ולבנות מנזרים, בתי ספר ובתי חולים – הביאו עימם את הקינוחים האירופיים. בין הקינוחים הללו, השטרודל הפך לפופולרי במיוחד. הממתק האוסטרי הזה מצא את מקומו בחיפה ובנצרת, והפך לחלק בלתי נפרד מהתרבות הקולינרית של חיפה והגליל הנוצרי.

**המסעדה "פייסס" במושבה הגרמנית בחיפה: מסורת וחדשנות במטבח הפיוז'ן**

המסעדה השנייה המוכרת במושבה הגרמנית היא "פייסס". מדובר במקום שבו מסורת פוגשת חדשנות, והמטבח מוגש בסגנון פיוז'ן. בניגוד ל"שטרודל", העיצוב והקישוטים לחג המולד ב"פייסס" יותר מתונים ומאופקים, מה שמעיד על גישת המקום: לשמור על רוח המסורת הקולינרית הנוצרית, אך להיות פתוחים לניסויים ולמגמות עכשוויות.

מה שמיוחד כאן הוא כיצד הקישוטים החגיגיים מעבירים את הקונספט של כל מסעדה. ב"שטרודל", העיצוב מדגיש את החגיגיות וההיסטוריה העשירה, בעוד שב"פייסס", הקישוטים מבטאים פשטות אלגנטית ומדגישים את היצירתיות. הקישוטים הופכים לשפה ויזואלית בפני עצמה, המשלימה ומבטעה את הפילוסופיה של כל מקום.

הגענו לאחת מהמסעדות המוכרות ביותר במושבה הגרמנית ובכל חיפה. מייסדה, פאחדי, נולד למשפחה ערבית-נוצרית, אך מגיל צעיר נתקל בהבנה של הנטייה המינית שלו, שלא הייתה תואמת את הנורמות שהיו מקובלות באותה תקופה. הזכרו עד כמה חזקות הן תחושת השייכות וההפרדה בין "שלנו" ל"לא שלנו" בתרבות הערבית. קשה לדמיין את מה שהוא עבר כאשר גדל בסביבה כזו. פאחדי פתח את המסעדה כדרך לביטוי עצמי. לדבריו, המקום נועד לשלב בין המסורת הקולינרית של סבתו לבין המטבח הפרובנסלי שאהב אחרי שלמד אותו במהלך השנים ששהה בפרובנס. זו הייתה המסעדה הראשונה במושבה הגרמנית שבה הפך ביטוי האינדיבידואליות לפופולרי. כאן, הערך של ה"אני" אתגר את המערכת המסורתית של "שלנו" ו"לא שלנו".

מה שמדהים הוא שבדיוק במקום הזה גבולות ה"שלנו" וה"לא שלנו" מתחילים להיטשטש. המסעדה של פאחדי גורמת לנו להרהר במורכבות החיים ובקשר האנושי, איך הם יכולים להיות כל כך מסובכים ואמביוולנטיים. כאן, טעם המנות משלב בין פילוסופיה לקולינריה: המטבח הופך לגשר בין המסורת, האינדיבידואליות וערכים אנושיים כלליים.

לכל שנה, לקראת חג המולד, נפתח בשכונת המושבה הגרמנית שוק שנה חדשה. כן, "שנה חדשה", ולא "חג מולד". זאת משום שלחג החגים המומצא, שלא עמד במבחן הזמן, ולחג המולד הדתי, מתווספת עוד מסורת אחת – חגיגות השנה החדשה. חג זה, שנוצר באופן מלאכותי, נולד במדינה שבה הכל חולק בבהירות ל"שלנו" ו"לא שלנו". אך למרות שזה נשמע מפתיע, החג הזה שרד, והוא ממשיך לשמח אנשים, גם אחרי שהמדינה שהמציאה אותו חדלה מלהתקיים.

בחיפה מגיעות המוני אנשים, שהשראה לחגיגותיהם נובעת מחג המולד, וללא ספק מוצאים כאן את סממני החג. אך נשאלת השאלה: האם זהו באמת החג שאליו הם הגיעו? התשובה, כמובן, לכם.

מרכז כל האירועים החגיגיים, בין אם זה חג המולד, השנה החדשה או "חג החגים", הוא כיכר אחת. כאן מתנוססת עץ אשוח, לצידו חנוכייה ובית קטן עם סהר. האנשים שמחים לאורם המנצנץ, אך כשמסתכלים עליהם, מבינים שלהרבה מהם הסמלים הללו איבדו מזמן את המשמעות העמוקה שלהם. עץ חג המולד, נרות החנוכה או הסהר המוסלמי לא משפיעים על תפיסת עולמם – הם פשוט קישוטים צבעוניים באווירת החג.

ובכל זאת עולה שאלה: למה יש צורך לגרום לכולם לשבת יחד, במקום קטן אחד? נוצרים, יהודים, מוסלמים? זה מזכיר גן ילדים, שבו הגננות מחליטות לחגוג יומולדת לכולם ביחד, עבור כל הילדים שנולדו באותו חודש – ואם לא באותו חודש, לפחות נציין כדי שאף אחד לא ירגיש מקופח. הבעיה היא ש'הילדים' כבר מזמן גדלו, ונסיונות כאלה לאחד אותם נראים רק כשטחיים, בלי ערך אמיתי. חג המולד הוא חג המולד, חנוכה היא חנוכה, והשנה החדשה היא השנה החדשה. כל חג הוא טוב בפני עצמו, וכולם חיים יחד בדירה הקהילתית הזו, כל עוד מישהו לא מנסה לכפות חגיגה משותפת. תנו לאנשים לשמוח עם המסורות שלהם, מבלי לבלבל בין מה שהם באמת מחוברים אליו.

"פאטוש" הוא מקום שמעורר רגשות מעורבים בחיפה. עבור חלק, הוא מסמל את הלאומנות הערבית, ואילו עבור אחרים הוא סמל ליברליות. יש מי שיבקר אותו על המנהגים "השמאלניים" שלו, ויש שיברכו אותו על המטבח הטעים והזול. אבל כדי להבין את "פאטוש", חשוב להרגיש את חיפה עצמה – עיר צפונית שמרנית, שבה האיזון בין "שלנו" ו"לא שלנו" כמעט בלתי מורגש, ובו בזמן יציב להפליא. האיזון הזה חודר לכל פינה בעיר, כמו רשת של וקטורים, שמכתיבה את הרחובות, הבתים והאנשים שלה. האיזון הזה מזכיר רעשן, שתמיד שומר על יציבותו. הוא מדגיש את ההבדלים תוך שמירה על כבוד למסורת. הוא פורץ בקוסמופוליטיות, תומך בחופש ובגמישות.

זו הרוח של חיפה – רוח של קבלה מדודה, שמבוססת על קבלת האחר כפי שהוא. כאן אין שום ניסיון לאחד או לכפות. כל זה כבר קרה בחיפה, ועכשיו היא חיה, שומרת על איזון מורכב אך יציב. "פאטוש" הוא רק אחת מההשתקפויות של רוח זו.