חיפה, כמו כל ישראל, היא תרכובת רב-שכבתית של תרבויות שהושארו בה על ידי עמים ותקופות שונות. דוגמה לכך היא הצעיר שהסכים להצטלם. הוא מגלם את דמותו של סבל המים התורכי, שהיה דמות בלתי נפרדת מהשווקים של האימפריה העות'מאנית. פעם, אנשים כאלה היו מסתובבים ברחובות ומביאים מים, ואולי גם תה או קפה, אם כי אלה משקאות רציניים מדי לצורת הגשה כזו. על כתפו היה קנקן צר, שמהמים נשפכים ממנו ברגע שהוא מתכופף. צריך להיות מהיר ומדויק כדי לתפוס כוס בזמן – משימה שלא מתאימה למתחילים. כיום, הסבל הזה הוא יותר זיכרון מהעבר, אך הצעיר החליט לחדש את המסורת והפך אותה לעסק ברחוב החג. לכאורה, זה נראה יפה.
אך אז הייתי עד לסצנה שגרמה לי לתחושות מעורבות. הצעיר מזג קפה לאישה שעמדה עם בן זוגה. היא חייכה, והוא חייך בחזרה, וכנראה שהיא קיבלה את הקפה מתוך נימוס יותר מאשר רצון אמיתי. אך האיש שלצדה סירב לשלם. הוא הצהיר בכעס שזו שיווק חודרני. תגובתו הייתה רגשית, אבל הסבל נשאר אדיש, כאילו התרגל למקרים כאלה. מאוחר יותר הצטרף אליו שותפו והשניים המשיכו בדרכם. ביקשתי מהם להצטלם ולהחליף כמה מילים. הכל היה ידידותי, קפה לא הוצע לי, למרות שהייתי מוכן לתמוך בהם. אך אז קרה דבר מפתיע: השותף הביט לי בעיניים ושאל בשאלה חדה: "אתה נוצרי?" חייכתי ועניתי: "לא." ברגע הזה פניו השתנו. הוא תפס את הסבל בידו, והשניים מיהרו להימלט. התגובה הזו הפתיעה אותי, אך לאחר זמן מה הבנתי את משמעותה. היה זה הרגע שבו התפצלה הקבוצה ל"שלנו" ו"שלכם" — תחושת הפרדה עמוקה ומושרשת, במיוחד במזרח התיכון. תחושה זו קיימת בכל מקום, אפילו באווירת החג והשמחה. אם כי יוזמות כמו "חג החגים" שואפות לקדם רעיונות של שיתוף פעולה וחגיגה משותפת, תמיד נשארת שם אותה חומה — "שלנו" ו"שלכם". לחשוב שהגבולות הללו נעלמו יהיה טעות שיש להימנע ממנה.
הקהילה הנוצרית בחיפה חוגגת את חג המולד בטקס חגיגי ומרשים. רחוב המושבה הגרמנית מתמלא באורחים שמגיעים לטבול באווירת החג, לצלם את הרגעים הבלתי נשכחים וליהנות מאורם המיוחד של אורות חג המולד. האורות הללו, אולי יותר מכל דבר אחר, מעניקים תחושת פלא אמיתית. אך אם נעמיק מעט, נגלה מה מסתתר מעבר למולת החגיגות. בחרתי לשתף אתכם ברשמים שלי מההליכה ברחוב בן-גוריון, שהוא עורק מרכזי במושבה הגרמנית בחיפה, שם ההיסטוריה וההווה מתמזגים בהרמוניה מושלמת.
