מעיינות גבתון

תל גבתון, הידוע כיום כאתר ארכיאולוגי מרתק, נחרט בזיכרון המחקרי בארץ בעיקר בזכות גילוי מטמון מטבעות הנחושת הגדול ביותר בתולדות החפירות בארץ ישראל. מטמון זה, הכולל כ-26,000 מטבעות מהתקופה הביזנטית, חשף עדות מוחשית לתולדות האזור.

אך סיפורו של התל מרתק עוד יותר בזכות זהותו ההיסטורית: חוקרים מזהים את תל גבתון עם גבתון המקראית, עיר פלשתית, ולפני כן כנענית, שנכבשה על ידי פרעה תחותמס השלישי במהלך מסעו נגד מלכי כנען. יחד עם תל גזר הסמוכה, הייתה גבתון לעדות לשאיפת המצרים לשליטה באזור המרכזי של ארץ כנען.

מיקומו הגבוה של התל, כ-81 מטרים מעל פני הים וכ-10 מטרים מעל סביבתו, שימש כאבן שואבת ליישוב אנושי לאורך ההיסטוריה. סמיכותו למקורות מים מתוקים ודרכי מסחר חשובות תרמו לכך שהמקום היה מיושב כבר מראשית התקופה הפרהיסטורית.

בתקופת הפלשתים, הפכה גבתון לעיר מבוצרת, ונכבשה מאוחר יותר על ידי שבט דן. לאחר מכן, בתקופת ממלכת יהודה, חוותה העיר כיבושים נוספים, ושמה אף נקשר בסיפורו המקראי של בעשא מלך ישראל, המסמל את מורכבות ההיסטוריה הפוליטית של האזור.

מלך בעשא: סיפור של מרד ונחישות

בעשא בן אחיה, דמות סוערת ומרתקת במקרא, עלה לשלטון בעקבות הפיכה דרמטית בממלכת ישראל. בעשא, שמוצאו משבט יששכר, מרד במלך נדב, בנו של ירבעם, והרג אותו בתל גבתון הפלשתית, שהייתה אז בידי ישראל ונמצאה תחת מצור.

בעשא לא הסתפק בהפיכה אלא מחק כל זכר לשושלת ירבעם, כפי שניבא הנביא אחיה השילוני, וביסס את שלטונו מתוך שאיפה ליציבות ושליטה חזקה. עם זאת, מלכותו התאפיינה במאבקים בלתי פוסקים עם ממלכת יהודה. הוא בנה את רמה כבסיס אסטרטגי מול ירושלים, אך נאלץ לסגת בעקבות התערבות מלך ארם, בן הדד, שקיבל שוחד מאסא מלך יהודה.

סיפורו של בעשא הוא תזכורת עזה לאי-הוודאות ולמאבקי הכוח שאפיינו את תקופת המלכים בישראל, כשהמלחמה בין ממלכות ישראל ויהודה הייתה לא רק עניין פוליטי אלא גם ביטוי למאבקים פנימיים על אמונה, זהות ושליטה בארץ.

תל גבתון הוא עדות חיה להיסטוריה רבת הפנים של ארץ ישראל, המשקפת את שכבות התרבויות והמאבקים ששלטו בה לאורך אלפי שנים.

בימי המנדט הבריטי, אזור עיינות גבתון היה נוף של ביצות ועשבייה פראית, שטח בלתי מעובד ששימש מוקד להפצת מחלות כמו מלריה. הפרויקט לייבוש הביצות, שהחל בשנות ה-20 של המאה ה-20, היה חלק מתוכנית רחבה לשיקום קרקע בארץ ישראל ולהכשרתה למגורים ולחקלאות. יוזמה זו הובלה על ידי שלטונות המנדט הבריטי, בשיתוף פעולה עם הקרן הקיימת לישראל וגופים ציוניים נוספים.

הייבוש התבצע באמצעות חפירת תעלות ניקוז שסילקו את המים העודפים לוואדיות סמוכים. לצד תעלות אלו ניטעו עצי אקליפטוס, שתרמו לייבוש הקרקע ולמיגור מוקדי מחלות. עצים אלו, שהובאו במיוחד לאזור, הפכו לסמל למאבק באתגרים סביבתיים וליכולת להפוך אדמה בלתי שמישה לאדמה פורייה.

במקביל לפעולות הייבוש והשיקום, הבריטים בנו את תחנת הרכבת נען הסמוכה, שהפכה לציר תחבורה מרכזי באזור. תחנה זו נועדה בתחילה להובלת תוצרת חקלאית מפרדסי האזור לשווקים המקומיים והבינלאומיים, ובהמשך שימשה גם לתחבורה ציבורית. הקמת התחנה תרמה לשגשוג האזור כולו, כשהיא מחברת בין היישובים החקלאיים החדשים שנוסדו לבין הערים המרכזיות.

פעולות אלו יצרו בסיס איתן להתפתחות כלכלית, כאשר אדמת הביצות שהפכה לאדמה פורייה שימשה לגידולים חקלאיים מודרניים. עיינות גבתון והאזור שסביבן הם עדות לשילוב כוחות בין חזון ציוני לבין משאבים בריטיים, וליכולתה של הארץ להשתנות עם תכנון נכון והתערבות מושכלת בטבע.

בעומק שמורת עיינות גבתון, לצד פכפוך המים והסבך הירוק, מתגלים שלושה מיני צמחים ייחודיים שמספרים סיפור של אדמה, מים ואדם: הקנה המצוי, הסוף המצוי, והסמר החד. כל אחד מהם לא רק שוכן כאן בזכות תנאי הביצה האידיאליים, אלא גם מעניק תרומה ייחודית לטבע ולתרבות האנושית.

הקנה המצוי (Phragmites australis)

•	מקור וצמיחה: הקנה המצוי הוא צמח קוסמופוליטי, הנפוץ באזורים לחים בכל רחבי העולם מלבד אנטארקטיקה.
•	ייחודיות אקולוגית: הקנה יוצר סבכים צפופים המשמשים כמחסה לבעלי חיים, והוא יעיל מאוד בניקוי מים מזוהמים, שכן שורשיו סופגים מתכות כבדות ומזהמים אחרים.
•	שימושים מעשיים: גבעולי הקנה משמשים לייצור נייר, מחצלות, סלים וחומר בנייה דחוס בשם “קמישיט”.
•	שימוש קולינרי: הנבטים הצעירים עשירים בסוכרים וחלבונים, וניתן לצרוך אותם במגוון דרכים – טריים, כבושים או מבושלים. מהשורשים הטחונים ניתן לאפות לחם פשוט אך מזין.

הסוף המצוי (Typha domingensis)

•	מקור וצמיחה: צמח זה נפוץ בעיקר באזורים חמים וסובטרופיים באפריקה, אסיה, דרום אירופה ואמריקה.
•	ייחודיות אקולוגית: פריחתו החומה המזכירה “מקל סוכרייה” היא אחד המאפיינים הבולטים שלו. הוא משמש כמקום קינון לעופות מים וכמקור הגנה לדגים קטנים.
•	שימושים מעשיים: גבעולי הסוף שימשו בעבר כחומר לבנייה וליצירת מחצלות וכלים שונים.
•	שימוש קולינרי: אף שהסוף פחות מוכר למאכל, יש עדויות היסטוריות לשימוש בשורשיו והנבטים הצעירים שלו כמזון במצבי מחסור.

הסמר החד (Schoenoplectus lacustris)

•	מקור וצמיחה: צמח זה נפוץ באירופה, אסיה וצפון אפריקה, בעיקר באזורים עם מים מתוקים או מליחים.
•	ייחודיות אקולוגית: גבעוליו הגליליים והחזקים תורמים לייצוב קרקע ביצות ומהווים מחסה לעופות מים ולדגים.
•	שימושים מעשיים: בעבר השתמשו בגבעוליו לקליעת מחצלות ולבניית סירות קטנות.
•	שימוש קולינרי: השורשים העמוקים, המכילים ניצנים חורפיים, ניתנים לאפייה, בישול או טיגון, ומשמשים כתחליף ללחם או תפוחי אדמה. כמו כן, ניתן לטחון אותם לקמח להכנת לחמניות או קציצות.

סיפור של טבע ואדם

שלושת מיני הצמחים הללו הם לא רק חלק מנוף שמורת גבתון, אלא גם עדות לשיתוף הפעולה העתיק בין האדם והטבע. הם שימשו בעבר כמזון, מחסה וחומרי גלם, ועד היום הם חלק בלתי נפרד מהמארג האקולוגי המיוחד של האזור. כל אחד מהם מספר פרק מיוחד בסיפורו של המקום – סיפור של אדמה, מים ויצירה אנושית.

הפטל (Rubus) הוא שיח רב שנתי מטפס, שמלווה את המקומות הלחים בישראל, ובכלל זה את עיינות גבתון. הפטל מזוהה במיוחד עם אזורי מים מתוקים, נחלים, ביצות ושמורות טבע לחות, שבהן הוא יוצר סבכים צפופים המשמשים בית גידול לבעלי חיים רבים. שיחי הפטל מתאפיינים בגבעולים קוצניים, עלים משוננים ופירות קטנים ומתוקים, שהפכו אותו לאהוב הן בטבע והן בתרבות המקומית.

מקור ותפוצה

הפטל שייך למשפחת הוורדיים (Rosaceae) ונפוץ באזורים ממוזגים ברחבי העולם. בארץ ישראל נפוצים במיוחד שני מינים עיקריים: פטל קדוש ופטל לביד. בעוד הפטל הקדוש נפוץ יותר במקומות חמים ולחים, כמו מישור החוף והשפלה, הפטל הלביד נוטה להופיע באזורים גבוהים וקרירים יותר.

ייחודיות אקולוגית

הפטל יוצר סבכים צפופים המספקים מסתור לעופות קטנים, יונקים ודגים. מערכת השורשים החזקה שלו מסייעת לייצוב הקרקע באזורים ביצתיים, מה שמונע סחף קרקע. במקומות כמו עיינות גבתון, הסבכים הצפופים של הפטל מהווים חלק בלתי נפרד מהנוף הטבעי, ומעשירים את המגוון הביולוגי של האזור.

שימושים מעשיים וקולינריים

•	פירות הפטל: הפירות הקטנים והמתוקים, בצבע אדום-שחור, נאספים ונאכלים טריים, מבושלים או משמשים להכנת ריבות, יינות ותמציות טעם.
•	עלים: עלי הפטל שימשו ברפואה מסורתית להכנת חליטות המרגיעות את מערכת העיכול ומסייעות בטיפול בדלקות.
•	קוצים וגבעולים: הגבעולים הקוצניים של הפטל שימשו בעבר ליצירת גדרות טבעיות להגנה על חלקות חקלאיות מפני בעלי חיים.

סיפורו ההיסטורי-תרבותי

הפטל מופיע במיתוסים ובסיפורי עם רבים ברחבי העולם, שם הוא מסמל הגנה (בזכות קוציו) ושפע (בזכות פירותיו). גם בארץ ישראל, הפטל הקדוש הוא חלק בלתי נפרד מהחוויות בטיולים במקומות לחים. הילדות של קטיף פטל פראי היא זיכרון שמחבר בין דורות.

בעיינות גבתון

בעיינות גבתון, הפטל הקדוש משתלב עם הצמחייה הביצתית המקומית כמו קנה וסוף, ויוצר סביבה ייחודית שבה הטבע והאדם נפגשים. סבכי הפטל מהווים לא רק חלק מהנוף אלא גם תזכורת לחיים התוססים שזרמו סביב מקורות מים אלה לאורך הדורות.

ללא מים אין חיים, ובתי הגידול הלחים – אותם מקומות שבהם המים פוגשים את האדמה – הם ליבת הקיום של המגוון הביולוגי בעולם. שמורת עיינות גבתון, בלב מישור החוף הדרומי, היא אחת הדוגמאות המובהקות לכך, ובה מתקיימים בתי גידול לחים מגוונים: מעיינות, בריכות עונתיות וסבכי צמחייה צפופים. בתי גידול אלו אינם רק מקור מים אלא גם “מחסני חיים,” המשרתים מערכות אקולוגיות עשירות ומורכבות.

יונקים בעיינות גבתון: נוכחות דינמית בסביבה לחה

השמורה מושכת אליה יונקים שונים, הנמשכים למקורות המים הזמינים ולמחסה שמעניקים הצמחים:

•	חזיר הבר: יונק גדול ורב עוצמה, המשוטט בשמורה בעיקר בלילות בחיפוש אחר מזון. הוא ניזון משורשים, פירות וצמחים המצויים בשפע.
•	תן זהוב: טורף מתוחכם ומסתגל, הנע בשטחים הלחים בחיפוש אחר טרף קטן, כולל מכרסמים וציפורים.
•	שועל מצוי: צייד יחידאי המתגורר בסבכים, נהנה מהיצע המזון וממסתור בשמורה.

בתי הגידול הלחים: מערכות תומכות חיים

שמורת עיינות גבתון מייצגת את המיטב שבבתי הגידול הלחים:

•	מעיינות וגופי מים פתוחים מושכים מינים מגוונים של עופות מים, בהם אנפה אפורה ותמירון האלגנטיים, לצד ברכייה ואגמית המשייטות במים.
•	ביצות וצמחיית מים כמו קנה מצוי, סוף וסמר, המספקים מחסה לציפורים וליונקים, לצד דגים ודו-חיים.

ערך אקולוגי, חברתי ותרבותי

בתי הגידול הלחים של השמורה אינם רק מערכות טבעיות – הם בעלי חשיבות אקולוגית, חברתית וכלכלית. הם משמרים מים, מאזנים את האקלים המקומי, ומהווים אבן שואבת לפעילויות חינוך, מחקר ושימור. נוכחותם של יונקים כמו חזירי בר ותנים מעידה על יציבות המערכת האקולוגית, שבה כל מין מוצא את מקומו.

עיינות גבתון היא תזכורת חיה לעוצמתם של בתי הגידול הלחים ולחיוניותם עבור האדם והטבע גם יחד – מקום שבו מים, אדמה וחיים נפגשים ויוצרים הרמוניה ייחודית.

מגדל התצפית: בלב השמורה ניצב מגדל תצפית, אליו מוביל שביל מתכת באורך 250 מטרים, העובר מעל לשולי הביצה.  המגדל מספק תצפית פנורמית על הביצה, תל מלוט והסביבה, ומאפשר למבקרים להתבונן מקרוב במגוון העופות והצמחייה הייחודית.

בתי הגידול הלחים: השמורה מכילה מספר תתי-בתי גידול, כל אחד עם מאפיינים ייחודיים:

•	אגמה: אגם קטן עם זרימה איתנה לאורך כל השנה.
•	בריכת חורף רדודה: מתמלאת במי גשמים בעונה הקרה.
•	ביצה סבוכה: עשירה בצמחייה צפופה.
•	מלחה: אזור שבו הקרקע מלוחה במיוחד.
•	סבך קנים: מספק מסתור לעופות ולחיות אחרות.

מגוון העופות: השמורה מהווה בית למגוון מיני עופות, בהם:

•	אנפה אפורה: עוף מים גדול הניזון מדגים ויצורי מים קטנים.
•	תמירון: עוף בעל רגליים ארוכות ומקור דק, המתמחה בליקוט מזון במים רדודים.
•	אגמית: עוף מים קטן עם מקור אדום, הנפוץ בביצות ובאגמים.
•	ברכייה: ברווז נפוץ המוכר בזכר בעל ראש ירוק נוצץ.

שיקום והשבה: לאחר שנים של פגיעות והשתלטות מינים פולשים, רשות הטבע והגנים שיקמה את בית הגידול הטבעי, והחזירה את המגוון הביולוגי העשיר לשמורה. 

גישה ונגישות: השמורה פתוחה למבקרים בכל עת, אך הכניסה אסורה בחשיכה. הגישה היא דרך חנייה בתחנת רכבת מזכרת בתיה, ומשם הליכה לאורך פסי הרכבת עם השביל המסומן כחול והשילוט עד לשמורה. 

ביקור בעיינות גיבתון מציע חוויה ייחודית של טבע משוקם, תצפיות נוף מרהיבות ומפגש עם מגוון עשיר של בעלי חיים וצמחים, בלב אזור מבודד ומוגן.

נחל עקרון נושא את שמו מהעיר המקראית עקרון, אחת מחמש ערי הפלשתים הגדולות, שמוזכרת בתנ”ך פעמים רבות. עקרון, שהייתה מוקד כוח פלשתי, שימשה גם סמל למאבקים בין תרבויות ולחיים משגשגים על אדמה פוריה. הנחל, שעבר ליד תחום העיר, היה מקור חיים ואבן שואבת להתיישבות, ובכך חיזק את הקשר בין השם לנוף.

השם “עקרון” עצמו, שמקורו כנראה בשורש “עקר”, עשוי לשקף רעיון של קרקע מושרשת ופורייה, או אולי מסמל את ההיסטוריה של קרבות ומאבקים על האדמה הזו. הנחל ממשיך לשאת את סיפור המקום, המשלב טבע, היסטוריה וזיכרון תרבותי.

במהלך המסלול, דרומית לשמורת עיינות גבתון, מתגלה חורשת אקליפטוס מרשימה, שניטעה בתקופת המנדט הבריטי. חורשה זו מספקת צל למטיילים ותזכורת לעשייה האנושית ששינתה את פני האזור. הנחל והחורשה הם חלק מסיפור גדול יותר – מסע של שם, אדמה וזמן, המשקפים את החיבור בין האדם לטבע לאורך הדורות.

מלוח קיפח הוא שיח רב-שנתי ממשפחת הסלקיים (Chenopodiaceae), הנפוץ באזורים יבשים ומליחים. השיח מותאם היטב לתנאי אקלים קשים, כמו חום, יובש ומליחות גבוהה בקרקע, ולכן הוא נפוץ במזרח התיכון, צפון אפריקה, וחלקים ממערב אסיה ודרום אירופה.

מאפיינים בולטים

•	מבנה וצורה: השיח מגיע לגובה של עד 3 מטרים ומתאפיין בענפים רבים ובעלים קטנים בצבע ירוק-אפרפר. העלים מכוסים שכבת שעווה דקה, המעניקה להם מראה “מלוח” ומסייעת בצמצום איבוד מים.
•	פריחה: הפריחה מתרחשת בקיץ, והיא קטנה ובלתי בולטת, בצבעים ירקרקים.

בית גידול ותפוצה

מלוח קיפח נפוץ בעיקר באזורים צחיחים ובקרקעות מלוחות, כמו אלה הסמוכות לביצות שהתייבשו, מדבריות ושולי נחלים מליחים. בישראל ניתן למצוא אותו בנגב, בבקעת הירדן ובמקומות נוספים עם קרקע מלוחה.

חשיבות אקולוגית

•	חלק מהמערכת האקולוגית: המלוח מספק מחסה ומזון לבעלי חיים שונים, במיוחד באזורים צחיחים שבהם ישנו מחסור בצמחייה.
•	ייצוב קרקעות: מערכת השורשים החזקה שלו מסייעת למנוע סחף קרקע באזורים יבשים או מלוחים.

שימושים מעשיים

•	מספוא לבעלי חיים: המלוח הוא מקור מספוא חשוב לצאן ובקר, במיוחד באזורים שבהם הצמחייה הדלה לא מספקת די מזון.
•	מזון לבני אדם: העלים הצעירים של המלוח משמשים למאכל במדינות שונות, ונאכלים טריים, מבושלים או מטוגנים.
•	שיקום קרקעות: בזכות עמידותו לתנאים קשים, משתמשים בו בפרויקטים לשיקום קרקעות מלוחות או יבשות.

משמעות תרבותית

מלוח קיפח מסמל את העמידות ואת יכולת ההסתגלות לטבע קשוח, והוא נחשב לצמח חשוב הן מבחינה אקולוגית והן מבחינה כלכלית, במיוחד באזורים צחיחים.