מקומות לביקור בהם Israel
טיול בשמורת אלוני אבא Feb 15, 2025
שמורת אלוני אבא היא שריד ליער האלונים שהשתרע בעבר על פני הגליל התחתון. השם “אלוני” מתייחס לעצים המרשימים שבתחומה, ואילו “אבא” מנציח את אבא ברדיצ’ב, צנחן ולוחם פלמ”ח שנשלח לאירופה הכבושה במלחמת העולם השנייה ולא שב.
השמורה מתאפיינת ביער פתוח שבו שולטים אלון התבור ואלון מצוי, לצד עצי חרוב וצומח עשיר. בחורף ובאביב, השטח מתכסה בפריחה מדהימה של כלניות, רקפות וסחלבים, במיוחד באזורים בהם הקרקע מחלחלת ושומרת על הלחות הדרושה לצמחים אלו.
ליד השמורה נמצא ישוב אלונים שהוקם על בתי היישוב וולדהיים (Waldheim – “בית ביער”), שהוקם בשנת 1907 בידי טמפלרים גרמנים. בני הקהילה הטמפלרית, שהתיישבו בארץ הקודש מתוך אמונה דתית עמוקה, פיתחו חקלאות מתקדמת והשאירו חותם בנופי הארץ. בתקופת מלחמת העולם השנייה, עם גירושם מהארץ על ידי הבריטים, ננטש היישוב ובהמשך אוכלס מחדש על ידי מתיישבים יהודים, שקראו לו אלוני אבא.
הטיול בשמורה מציע חוויית טבע של צל אלונים רחבים, סלעי גיר עתיקים ופריחה מרהיבה, אך כדי להשלים את החוויה, מומלץ לצאת מגבולות השמורה. הליכה דרך השדות שמסביב, במיוחד בעונת החורף והאביב, היא תענוג מיוחד – גבעולי החיטה הירוקים מתנועעים ברוח, הקרקע ספוגה במים אך לא ביצתית, והשבילים בין השדות מובילים לנופים פתוחים ולמרחבים אינסופיים.
זהו מסלול שמשלב טבע, היסטוריה, וחיבור לנופי הגליל של פעם, הזדמנות לחוות את הארץ כפי שהייתה וכפי שהיא ממשיכה להתחדש בכל עונה.
אבָּא בֶּרְדִּיצֶ’ב לא ידע, כאשר יצא למשימתו הצבאית באירופה הכבושה בידי הנאצים, שבשמו ייקרא אחד היישובים היפים בארץ. הוא לא יכול היה לדמיין שיחד עם זכרו, תונצח גם חורשה מופלאה של עצי אלון עתיקים, שיישאו את שמו ויישמרו לדורות הבאים.
בלב הגליל התחתון, בין הגבעות הירוקות והנופים הפתוחים, שוכן היום יישוב אלוני אבא – שם שמשלב את מורשתו של אבא ברדיצ’ב עם יופייה הטבעי של הארץ. החורשה המקיפה את היישוב נותרה כמעט כפי שהייתה אז, בתקופת ההתיישבות הטמפלרית, וכמו העצים הזקופים, גם זכרו של אבא ברדיצ’ב עומד איתן.
איש הפלמ”ח, לוחם אמיץ, שיצא בשליחות היישוב היהודי כדי לסייע למחתרות באירופה – בוודאי לא שיער שכעבור עשורים, שמו ייקשר לא רק עם הקרב על החירות, אלא גם עם פינת טבע קסומה, שמזכירה לכולם את החוסן, העוצמה והנחישות שהוא גילם.
בדרך כלל, חורשות אלונים מסוג זה היו נוף די נפוץ בארץ ישראל, ובפרט בגליל התחתון, בסוף המאה ה-19. עצי האלון התבורי עיטרו את הגבעות, יצרו צל טבעי ושימשו בית גידול עשיר לצמחייה ולבעלי חיים. אך עם הזמן, רוב העצים נכרתו – חלקם לצורכי חקלאות, אחרים לטובת התרחבות היישובים ולצרכים שונים של השלטון העות’מאני.
דווקא כאן, במקום שנקרא היום אלוני אבא, נשמרו העצים העתיקים, כמעט כפי שהיו אז. חלק מהשמירה נזקף לטמפלרים שהתיישבו במקום ונהגו בגישה אירופאית ששמרה על הצמחייה, וחלק נובע מהתפיסה ההולכת ומתחזקת של שימור טבע ונוף בארץ ישראל המתחדשת. כך הפכה החורשה הזו לשריד כמעט יחיד במינו – פיסת עבר ירוקה שממשיכה לספר את סיפורו של הנוף הארצישראלי שאבד ברובו.
כשמביטים היום על האלונים האיתנים של אלוני אבא, אפשר לחשוב שגם הם, כמו שמו של אבא ברדיצ’ב, משמרים משהו עמוק מהעבר – חוסן, שורשיות וקשר עז לאדמה ולזיכרון.
חורשת אלוני אבא אינה רק מקלט אחרון לעצים עתיקים, אלא גם חלק ממסורת אקולוגית רחבה יותר. לצד האלונים המרשימים, אפשר למצוא כאן גם עצי חרוב, שהיו נפוצים בנופי הארץ במשך דורות. עצי החרוב, הידועים בחוסנם וביכולתם לשרוד בתנאים קשים, הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף הגלילי, ולעיתים אף ניטעו במכוון ליד יערות טבעיים כחלק ממסורת חקלאית קדומה.
חורשות גדולות כמו זו היו נפוצות בגליל התחתון, ויצרו כרי יער רחבי ידיים שבהם שילוב מרהיב של אלונים, חרובים, ושיחי בר ארץ-ישראליים. אך עם כריתת מרבית היערות בארץ, נותרו רק מעט מקומות שבהם אפשר לראות את הנוף כפי שהיה לפני יותר ממאה שנה.
בין העצים, במיוחד בעונות הפריחה, נפרשים מרבדים מדהימים של כלניות אדומות, רקפות ורודות ולבנות, וסחלבים נדירים. השטח כולו מתכסה בצבעים משתנים בהתאם לעונה, ויוצר נוף קסום המזכיר את הגליל של פעם – פראי, עשיר וחיוני.
כמו העצים העתיקים, כך גם הפרחים הללו מסמלים את ההתחדשות המתמדת של הטבע, ואת הקשר העמוק בין האדם, ההיסטוריה והסביבה בארץ ישראל.
באביב, הקרקע מתכסה בפריחה ססגונית של כלניות אדומות, רקפות עדינות וסחלבים נדירים. הצבעים המשתנים יוצרים נוף עוצר נשימה, במיוחד בנקודות שבהן הפרחים מתפשטים לצד שטחים רחבים של סלעים גיריים שטוחים.
עצירה מושלמת למנוחה ופק”ל קפה
הסלעים הרחבים והחלקים, שנראים כאילו הונחו שם במיוחד, מזמינים מטיילים לעצור, לנוח, ולהוציא פק”ל קפה.
האגדה על הכלנית – דם אהבה נצחית
באחת הגרסאות של האגדה היוונית, הכלנית נקשרת לאהבתם הטרגית של אדוניס ואפרודיטה. אדוניס, צעיר יפה תואר, נפצע אנושות מציד חזיר בר. כשהאלילה אפרודיטה רצה אליו וניסתה להצילו, טיפות דמה התערבבו עם דמו, ומהן צמחה הכלנית האדומה כסמל לאהבה, אובדן ופרידה נצחית. בארץ ישראל, הכלניות הפכו לאחד הסמלים של הפריחה החורפית, ולפני קום המדינה נחשבו לפרח המלכותי של הממשל הבריטי – הבריטים אסרו על קטיפתן, מה שהפך אותן לסמל של חופש ושמירת הטבע.
הרקפת והמלכה – ענווה וצניעות
סיפור עממי מקומי מספר על תקופה בה המלכה ביקשה למצוא את הפרח היפה ביותר בארץ. כל הפרחים הרימו ראשיהם בגאווה, חוץ מהרקפת, שנשארה כפופה וצנועה תחת הצל. המלכה, שהתפעלה מהיופי הנסתר ומהעדינות של הרקפת, החליטה להכתיר אותה כפרח האצילי ביותר. כך הפכה הרקפת לסמל של ענווה וצניעות, ובשל עמידותה ויכולתה לפרוח גם בסדקי סלעים, היא גם מסמלת כוח פנימי ועמידה בקשיים.
הסחלב – פרח האהבה והתחבולות
הסחלבים נחשבים לפרחים מתוחכמים במיוחד, והם ידועים בכך שהם “מרמים” חרקים כדי שיאביקו אותם. אגדה סינית עתיקה מספרת על נסיכה שביקשה לחמוק מחתונה כפויה. היא התחבאה ביער, ושם, בין העלים, צמחה פריחה קסומה שלא נראתה קודם לכן. הפרח שיקף את יופייה, ותושבי המקום האמינו שהנסיכה הפכה לפרח, כדי לברוח מגורלה. מאז, הסחלב מסמל לא רק יופי, אלא גם חוכמה, תושייה ותחבולות טבעיות.
השביל עובר מעל משטחי סלעי גיר מחורצים, וביניהם נפרשת אדמת טרה-רוסה – אדמה חומה-אדמדמה שנוצרת מהתפוררות איטית של הגיר. הקרקע הזו רדודה אך עשירה במינרלים כמו סידן וברזל, ששומרים על הלחות ומספקים תנאים אידיאליים לצמחים עונתיים.
בחורף, כשהגשם נספג באדמה, נוצרים כיסי לחות קטנים בין הסלעים, שבהם נובטים פרחי הבר. הכלניות מכסות את השטח במרבד אדום, הרקפות מופיעות בפינות מוצלות, והסחלבים מתגלים רק למי שמחפש היטב. הקרקע הזו, על אף דלותה, היא ביתם של הפרחים היפים והנדירים ביותר בגליל.
בשמורת אלוני אבא ניתן למצוא בעיקר את אלון התבור (Quercus ithaburensis), המהווה את רוב היער בשמורה. אלון התבור הוא עץ נשיר גדול, המתאפיין בעלים גדולים ושעירים ובלוטים גדולים. בעבר, יערות של אלון התבור כיסו שטחים נרחבים בגליל התחתון, אך רובם נכרתו במהלך השנים. שמורת אלוני אבא, שהוכרזה ב-18 במאי 1994, משמרת חלק מיער הפארק הטבעי הזה. 
בנוסף, בשמורה ניתן למצוא גם את אלון מצוי (Quercus calliprinos), עץ ירוק-עד עם עלים קטנים וקשים. אלון מצוי נפוץ בחורש הים-תיכוני ויוצר סבך צפוף. ההבדלים העיקריים בין שני המינים הם בגודל העץ, סוג העלווה (נשירה מול ירוקת-עד) וגודל הבלוטים.
ההכרזה על השמורה נועדה לשמר את יער אלון התבור שנותר, המהווה דוגמה ליער הפארק שאפיין בעבר את הגליל התחתון.
אפשר לסיים את הטיול בשמורה בנקודת ההתחלה, שם יש חניה מסודרת ונקודת יציאה נוחה. למי שמעוניין להמשיך, ניתן לצאת מגבולות השמורה ולהמשיך ברגל אל היישוב הסמוך בית לחם הגלילית, שנמצא במרחק הליכה קצר ומשלב היסטוריה מרתקת עם אווירה כפרית פסטורלית.
היער מספר סיפור של מקום שהחליף זהויות, אך נותר מחובר לטבע שסביבו. לפני שהוכרז כשמורת טבע, היה חלק מנוף רחב של חורשות אלון התבור שכיסו את הגליל התחתון. העצים העתיקים עמדו כאן עוד לפני שהמתיישבים הראשונים הגיעו, שורשיהם נטועים עמוק באדמה הסלעית.
ב-1907 הגיעו לכאן בני התנועה הטמפלרית מגרמניה, קהילה נוצרית שהתנתקה מהכנסייה הלותרנית במאה ה-19 ושאפה להקים יישובים חקלאיים בארץ הקודש. הם רכשו את הקרקע והקימו את המושבה וולדהיים (Waldheim – “בית ביער”), שם שהתאים בדיוק לנוף שסביבם. הבתים היו מסודרים, החקלאות התקדמה, והקהילה שמרה על אורח חיים קפדני.
במלחמת העולם השנייה הבריטים ראו בטמפלרים גורם עוין, וכמו במושבות אחרות, תושביהם הוגלו. לאחר קום המדינה, המקום קיבל חיים חדשים – הוקם יישוב יהודי, שנקרא אלוני אבא, על שמו של אבא ברדיצ’ב, שליח היישוב היהודי באירופה שנספה בשואה.
אבל היער נשאר נאמן לעצמו. האלונים והחרובים שמרו על גזעם האיתן, האבנים זכרו את דריכת הרגליים, והפריחה חזרה כל חורף, מתחדשת כאילו דבר לא השתנה. גם כשהשמות הוחלפו והאנשים התחלפו, הטבע נותר עד לכל הזיכרונות, שומר את סודות העבר בין ענפיו.
מחוץ לגבולות השמורה, באדמות המרעה הפתוחות, מגדלים פרות שמנצלות את השטח הרחב למרעה טבעי. הפרות ניזונות מהעשב המקומי, מה שמשפיע על הנוף בכך שהן מונעות צמיחת צמחייה צפופה מדי ומשאירות את השטח פתוח יותר.
העדרים רועים בין עצי האלון התבורי, שנהנים מהמרחב הפתוח ומפתחים צמרות רחבות שמעניקות צל טבעי לבעלי החיים. בניגוד לשטחים חקלאיים סגורים, כאן הפרות גדלות בסביבה טבעית יותר, חופשיות לנוע ולמצוא מזון בעצמן.
השילוב בין הפרות לבין האלונים מעניק לאזור מראה ייחודי של יער פארק פתוח, שבו בעלי החיים והעצים משתלבים זה בזה, כפי שהיה בעבר בנופי הארץ.
הירידה מגבעות האלונים מובילה אל עמקים רחבים, שבהם משתנה הנוף מיער פתוח לשטחים חקלאיים מסודרים. בחורף, השדות מוריקים עם נבטי התבואה, והגידול העיקרי כאן הוא חיטה, שמכסה את העמק במרבדים ירוקים.
בחודשים הקרים הקרקע סופגת את הגשמים ומזינה את השדות, ובאביב החיטה מבשילה, מצהיבה, ומתנועעת ברוח עד לקציר. זהו חלק מהנוף המסורתי של הגליל – שילוב בין יערות אלון עתיקים לחקלאות קדומה שמתקיימת כאן דורות רבים.
לאורך הדרך יש גדרות שמפרידות בין שטחי המרעה לשמורה. יש להיצמד אליהן ולחפש מעברים מסומנים.
הגדרות מיועדות למנוע מהפרות להיכנס לשמורה וכך לשמור על הצומח הרגיש.
בין הגבעות, העמק מתמלא בחורף במים מחלחלים, נספגים באדמה עשירה בלחות אך לא ביצתית. התנאים כאן מושלמים לכלניות, שמציפות את השטח במרבד צבעוני וצפוף.
האדמה שומרת על איזון בין לחות לניקוז, וכך נוצרת סביבת גידול מושלמת לפריחה החורפית. הכלניות כאן מופיעות בצפיפות שלא נראית במקומות אחרים, ומעניקות למקום מראה מרהיב.
סלעי הגיר הרכים של הגליל התחתון נשחקים עם הזמן, ולעיתים נסדקים בגלל שורשי האלונים הגדולים. השורשים חודרים לעומק הסלע בחיפוש אחר מים ומרחיבים את הסדקים בהדרגה.
בתהליכים ממושכים, סדקים אלו עלולים להתרחב עד לנקודה שבה גושי סלע מתנתקים ונוצרים מפולות קטנות. זהו חלק מהשינוי המתמיד של הנוף באזור, שבו העצים והסלעים ממשיכים להשפיע זה על זה לאורך הדורות.
המעבר בין השדות בעונה שבה החיטה מתמלאת בכוח יוצר מראה רחב וייחודי. גבעולים צעירים וירוקים מכסים את השטח, מתנועעים ברוח ומשרים תחושת התרחבות אינסופית.
ככל שהעונה מתקדמת, השדה מתחזק, הצבעים משתנים מירוק עז לצהוב זהוב, עד לרגע הקציר. זהו מחזור חיים קדום, שחוזר על עצמו מדי שנה, ומעניק לעמק את אופיו המיוחד.
