בדרך כלל, חורשות אלונים מסוג זה היו נוף די נפוץ בארץ ישראל, ובפרט בגליל התחתון, בסוף המאה ה-19. עצי האלון התבורי עיטרו את הגבעות, יצרו צל טבעי ושימשו בית גידול עשיר לצמחייה ולבעלי חיים. אך עם הזמן, רוב העצים נכרתו – חלקם לצורכי חקלאות, אחרים לטובת התרחבות היישובים ולצרכים שונים של השלטון העות’מאני.
דווקא כאן, במקום שנקרא היום אלוני אבא, נשמרו העצים העתיקים, כמעט כפי שהיו אז. חלק מהשמירה נזקף לטמפלרים שהתיישבו במקום ונהגו בגישה אירופאית ששמרה על הצמחייה, וחלק נובע מהתפיסה ההולכת ומתחזקת של שימור טבע ונוף בארץ ישראל המתחדשת. כך הפכה החורשה הזו לשריד כמעט יחיד במינו – פיסת עבר ירוקה שממשיכה לספר את סיפורו של הנוף הארצישראלי שאבד ברובו.
כשמביטים היום על האלונים האיתנים של אלוני אבא, אפשר לחשוב שגם הם, כמו שמו של אבא ברדיצ’ב, משמרים משהו עמוק מהעבר – חוסן, שורשיות וקשר עז לאדמה ולזיכרון.
שמורת אלוני אבא היא שריד ליער האלונים שהשתרע בעבר על פני הגליל התחתון. השם “אלוני” מתייחס לעצים המרשימים שבתחומה, ואילו “אבא” מנציח את אבא ברדיצ’ב, צנחן ולוחם פלמ”ח שנשלח לאירופה הכבושה במלחמת העולם השנייה ולא שב.
השמורה מתאפיינת ביער פתוח שבו שולטים אלון התבור ואלון מצוי, לצד עצי חרוב וצומח עשיר. בחורף ובאביב, השטח מתכסה בפריחה מדהימה של כלניות, רקפות וסחלבים, במיוחד באזורים בהם הקרקע מחלחלת ושומרת על הלחות הדרושה לצמחים אלו.
ליד השמורה נמצא ישוב אלונים שהוקם על בתי היישוב וולדהיים (Waldheim – “בית ביער”), שהוקם בשנת 1907 בידי טמפלרים גרמנים. בני הקהילה הטמפלרית, שהתיישבו בארץ הקודש מתוך אמונה דתית עמוקה, פיתחו חקלאות מתקדמת והשאירו חותם בנופי הארץ. בתקופת מלחמת העולם השנייה, עם גירושם מהארץ על ידי הבריטים, ננטש היישוב ובהמשך אוכלס מחדש על ידי מתיישבים יהודים, שקראו לו אלוני אבא.
הטיול בשמורה מציע חוויית טבע של צל אלונים רחבים, סלעי גיר עתיקים ופריחה מרהיבה, אך כדי להשלים את החוויה, מומלץ לצאת מגבולות השמורה. הליכה דרך השדות שמסביב, במיוחד בעונת החורף והאביב, היא תענוג מיוחד – גבעולי החיטה הירוקים מתנועעים ברוח, הקרקע ספוגה במים אך לא ביצתית, והשבילים בין השדות מובילים לנופים פתוחים ולמרחבים אינסופיים.
זהו מסלול שמשלב טבע, היסטוריה, וחיבור לנופי הגליל של פעם, הזדמנות לחוות את הארץ כפי שהייתה וכפי שהיא ממשיכה להתחדש בכל עונה.
