האגדה על הכלנית – דם אהבה נצחית
באחת הגרסאות של האגדה היוונית, הכלנית נקשרת לאהבתם הטרגית של אדוניס ואפרודיטה. אדוניס, צעיר יפה תואר, נפצע אנושות מציד חזיר בר. כשהאלילה אפרודיטה רצה אליו וניסתה להצילו, טיפות דמה התערבבו עם דמו, ומהן צמחה הכלנית האדומה כסמל לאהבה, אובדן ופרידה נצחית. בארץ ישראל, הכלניות הפכו לאחד הסמלים של הפריחה החורפית, ולפני קום המדינה נחשבו לפרח המלכותי של הממשל הבריטי – הבריטים אסרו על קטיפתן, מה שהפך אותן לסמל של חופש ושמירת הטבע.
הרקפת והמלכה – ענווה וצניעות
סיפור עממי מקומי מספר על תקופה בה המלכה ביקשה למצוא את הפרח היפה ביותר בארץ. כל הפרחים הרימו ראשיהם בגאווה, חוץ מהרקפת, שנשארה כפופה וצנועה תחת הצל. המלכה, שהתפעלה מהיופי הנסתר ומהעדינות של הרקפת, החליטה להכתיר אותה כפרח האצילי ביותר. כך הפכה הרקפת לסמל של ענווה וצניעות, ובשל עמידותה ויכולתה לפרוח גם בסדקי סלעים, היא גם מסמלת כוח פנימי ועמידה בקשיים.
הסחלב – פרח האהבה והתחבולות
הסחלבים נחשבים לפרחים מתוחכמים במיוחד, והם ידועים בכך שהם “מרמים” חרקים כדי שיאביקו אותם. אגדה סינית עתיקה מספרת על נסיכה שביקשה לחמוק מחתונה כפויה. היא התחבאה ביער, ושם, בין העלים, צמחה פריחה קסומה שלא נראתה קודם לכן. הפרח שיקף את יופייה, ותושבי המקום האמינו שהנסיכה הפכה לפרח, כדי לברוח מגורלה. מאז, הסחלב מסמל לא רק יופי, אלא גם חוכמה, תושייה ותחבולות טבעיות.
שמורת אלוני אבא היא שריד ליער האלונים שהשתרע בעבר על פני הגליל התחתון. השם “אלוני” מתייחס לעצים המרשימים שבתחומה, ואילו “אבא” מנציח את אבא ברדיצ’ב, צנחן ולוחם פלמ”ח שנשלח לאירופה הכבושה במלחמת העולם השנייה ולא שב.
השמורה מתאפיינת ביער פתוח שבו שולטים אלון התבור ואלון מצוי, לצד עצי חרוב וצומח עשיר. בחורף ובאביב, השטח מתכסה בפריחה מדהימה של כלניות, רקפות וסחלבים, במיוחד באזורים בהם הקרקע מחלחלת ושומרת על הלחות הדרושה לצמחים אלו.
ליד השמורה נמצא ישוב אלונים שהוקם על בתי היישוב וולדהיים (Waldheim – “בית ביער”), שהוקם בשנת 1907 בידי טמפלרים גרמנים. בני הקהילה הטמפלרית, שהתיישבו בארץ הקודש מתוך אמונה דתית עמוקה, פיתחו חקלאות מתקדמת והשאירו חותם בנופי הארץ. בתקופת מלחמת העולם השנייה, עם גירושם מהארץ על ידי הבריטים, ננטש היישוב ובהמשך אוכלס מחדש על ידי מתיישבים יהודים, שקראו לו אלוני אבא.
הטיול בשמורה מציע חוויית טבע של צל אלונים רחבים, סלעי גיר עתיקים ופריחה מרהיבה, אך כדי להשלים את החוויה, מומלץ לצאת מגבולות השמורה. הליכה דרך השדות שמסביב, במיוחד בעונת החורף והאביב, היא תענוג מיוחד – גבעולי החיטה הירוקים מתנועעים ברוח, הקרקע ספוגה במים אך לא ביצתית, והשבילים בין השדות מובילים לנופים פתוחים ולמרחבים אינסופיים.
זהו מסלול שמשלב טבע, היסטוריה, וחיבור לנופי הגליל של פעם, הזדמנות לחוות את הארץ כפי שהייתה וכפי שהיא ממשיכה להתחדש בכל עונה.
