ירושלים העיר העתיקה כנסיית הקבר וכותל המערבי

ממקום זה, מול שער יפו של העיר העתיקה, נשקפת תצפית יפה על המצודה עם הצריח המחודד. זהו מגדל דוד שאיננו קשור כלל לדוד המלך. מעבר השני של הוואדי בו עוברת דרך חברון נראים גגות רעפים ומעליהם מתנוססת תחנת קמח. זוהי שכונת "משכנות שאננים" - הרובע הראשון של ירושלים, שנבנה במחצית השנייה של 19 מחוץ לחומות העיר. השכונה נבנתה על תרומותיו של משה מונטפיורי - יהודי בשירותה של המלכה ויקטוריה. מעל הגבעה מתנוסס מבנה מאסיבי של מלון דוד - יצירת מופת של האדריכלות הקולוניאלית האנגלית - עיטור העיר מאז המנדט הבריטי. כאן עבר הגבול בין ירושלים המערבית למזרחית עד שנת 1967.

שער יפו נקרא בשם יפו מאחר ודרך מהעיר יפו הגיע לכאן. שער זה, כמו חומות העיר העתיקה המודרנית, נבנו במאה ה-16, בתקופת שלטונו של הסולטאן סולימאן המפואר. היה הוא המפורסם ביותר מבין כל הסולטנים של האימפריה התורכית העות'מאנית. סולימן המפואר נפטר מדיזנטריה בשנת 1566 בעת המצור על מצודת סיגטוואר שבהונגריה. הוא נקבר במאוזוליאום באיסטנבול ליד אשתו האהובה, רוקסולנה (הורם סולטאן) האגדית.

המסורת המוסלמית מספרת כי הקמת חומות העיר סביב ירושלים הופיעה בחלום הנבואי של הסולטאן, שבו אריות רדפו אחריו, ולא היה לו לאן להסתתר. אחד העוזרים שלו פירש את החלום הזה כצורך לבנות מחסה והגנה על העיר. מכיוון שהאריה הוא הסמל העתיק ביותר של ירושלים, בניית חומות סביב העיר הנצחית התפרשה כגילום החזון. בצד שער יפו, ​​ניתן לראות פתח רחב דרכו נכנסים לעיר מכוניות. הכניסה הזו לעיר הוקמה על ידי בשלטונות האותמניים ערב ביקורו של הקיסר הגרמני וילהלם השני בשנת 1898. כעבור כמעט 20 שנה, בשנת 1918, נכנס הגנרל אלנבי אל העיר לטקס מפואר לציון תחילת שלטונה של האימפריה הבריטית בארץ הקודש. ממש מעבר לשער, גרם מדרגות עולה שמאלה אל חומות העיר, יש גם שירותים עירוניים.

אם להתבונן דרך הסורגים, ניתן לראות שני קברים של בוני החומות ושערי העיר מימי הסולטאן סולימאן. האגדה מספרת כי סולימאן רצה שחומות העיר תעבורנה באותו מקום שבו עמדו חומות ירושלים בימי גדלותה - ימי שלטונו של דוד ושלמה. לצורך כל ערכו בוני החומות חפירות מקדימות למציאת תווי החומות. אך התברר כי טעו. קירות הכנסייה הביזנטית הענקית בדרום העיר נתפסו על ידי הבונים כחומות העיר של ימי קדם. בגלל הטעות הזאת כמעט כל עיר דוד כולו וחלק מעיר שלמה נותרו מחוץ לחומות המודרניות של ירושלים. הבונים שילמו בראשם על הטעות המרה. הם הוצאו להורג ונקברו בשער יפו על מנת להוות אזהרה לכל קבלני בנייה עתידיים.  

מלון "אימפריאל" או בשמו המקורי "מלון גרנד ניו" נבנה בסוף המאה ה -19 על הכיכר עומר אבן אל ח'טאב - הכובש המוסלמי של ירושלים. זה היה מלון מפואר, מיועד לאנשים עשירים ומכובדים והיה זה המלון הראשון בעיר, שבו זרמו מי ברז והייתה תאורה חשמלית. עם זאת, הדברים לא תמיד היו כה מוצלחים. מי ברז זרמו רק כעבור שש שנים לאחר הבנייה, ותשתיות החשמל הונחו רק בשנת 1911. בנוסף לכל הצרות, במשך שלוש השנים הראשונות להפעלתו המלון עמד ריק לחלוטין. פשוט לא היה ביקוש עבור המותרות שנחשבו מיותרות בקרב מקומיים. הם לא ידעו לשווק אותן. רק לאחר ביקורו של הקיסר הגרמני וילהלם השני במלון בשנת 1898, המלון זכה לתהילה והכרה. כמו שאומרים: זה כוחם של הסלבריטאים לשווק דברים.

בחצר המלון יש מסעדה קטנה. כאן תוכלו ליהנות מהאווירה. צילומי העיר מסוף המאה ה -19 תלויים על הקירות. הן צולמו על ידי צלם מסתורי שהסטודיו שלו נמצאה באחד מחללי המסחר של המלון. אגדה מקומית מספרת שאת טקס מסירת המפתחות של העיר מידי המופתי של ירושלים לחיילים האנגלים בחורף 1918 צילם הצלם המסתורי. את המפתחות קיבלו בטעות חיילים מן השורה. דבר זה פגע בכבודו של גנרל אלנבי. הוא הוראה לגנוז את התמונות ולהשמיד את הנגטיבים, ומינה תהלוכת הניצחון בשביל לפאר את עצמו כמשחרר ירושלים. במרכז החצר ניצב העמוד ועליו הכתובת. הוא התגלה במהלך בניית המלון. הכתובת מזכירה את הלגיון הרומי העשירי, שהרס את העיר ואת המקדש מלפני כמעט 2,000 שנה.

אחת העדות הנוצריות הקדומות ביותר בירושלים היא העדה הקופטית. העדה זכתה לשגשוג רב בתקופת שלטון הממלוכים לפני כשבע מאות שנה ואחר כך במהלך שלטונו של הסולטאן התורכי מוחמד עלי בשנת 1830. מאז, הם רכשו בחסד השליטים מבנים רבים ברובע הנוצרי ביניהם את המקום מעליו מתנוסס השלט "קעקועים של משפחת רזוק". ואסים רזוק טוען להיות אמן קעקוע הדור ה -27. משפחתו שומרת על המסורת שנולדה המאה ה-13, כאשר הקעקוע של צלב קטן על פרק כף היד הפנימי שימש לעולי רגל רבים מאין ככרטיס כניסה למקומות קדושים.

בהמשך המסע שלנו דרך הרובע הנוצרי, אנו מגלים פעם אחר פעם את הכנסיות של העדה הקופטית. הכנסייה הזאת מוקדשת לגיאורגיוס הקדוש. השם "קופטים" בא מן מילה היוונית אגיפטוס המעוותת (מצרים). כינוי זה נולד במאה הראשונה לספירה בימי מרקוס הקדוש, שייסד את הקהילה במצרים.

אנחנו ממשיכים לפסוע בין בתי העיר העתיקה. המקומות האלה שייכים לקופטים ואפילו הרחוב נקרא בשם הרחוב הקופטי. יש כאן אחת המאפיות העתיקות, ואם מגיעים לכאן בשעות הבוקר המוקדמות, ריח הלחם הטרי ממלא את כל חלל הסמטה ולא משאיר שום סיכוי שלא לטעום מן הלחם הנושם.

מנזר מלאניה הזקנה הקדושה. מלאניה חיה במאה הרביעית לספירה. היא נולדה לאחת המשפחות הרומיות העשירות והמיוחסות ביותר. היא איבדה באופן טרגי ילדים ובעלה, הייתה חדורה באמונה הנוצרית והגיעה למצרים ואחר כך לירושלים. היא העבירה את חייה בצניעות. במערה קטנה היא התפללה, אוחזת בשרשרות כבדות בידיה. נטען כי מערתה הייתה קשורה במעבר תת-קרקעי עם כנסיית הקבר. כיום מראים במנזר חדר. הוא מערת מלאניה ובו שרשראות התפילה.

זהו אחד הרחובות הראשיים של העיר העתיקה. הרחוב נסלל לאחר הכללת השטח הזה אל תחום ירושלים על ידי חומה חדשה במאה השלישית לספירה. כאשר החל להתפתח הרובע הנוצרי הרחוב נקרא רחוב הנוצרים. כמו לאורך רוב הרחובות הראשיים של העיר, ממוקמים כאן חנויות רבות אשר מהוות מכלול ססגוני של בזאר עירוני של ירושלים.

לפנינו, בלב הרובע הנוצרי, מתנוסס לגובה רב אחד המסגדים החשובים של העיר - מסגד עומר. מדובר על אותו עומר אבן אל ח'תאב, שעל שמו נקראת הכיכר בשער יפו. עם בואו לירושלים בשנת 639, החל עידן האסלאם. הטעות הנפוצה והגדולה ביותר היא לקשור את מסגד עומר עם מסגד כיפת הסלע על הר הבית. מסגד עומר נמצא במקום הזה ולא על הר הבית. לכך יש סיבה. סופרוניוס - הפטריארך של ירושלים בימי כיבוש העיר בידי עומר, ביקש לא להחריב את העיר. הוא נכנע למוסלמים לאחר מצור של ארבעה חודשים. עומר, ח'ליף המוסלמים, הוזמן על ידי סופרוניוס לבקר בכנסיית הקבר. עומר נענה להזמנתו של הפטריארך אך העדיף לא לערוך כל פולחן דתי בכנסייה. במקום זה הורה לבנות מסגד למוסלמים להתפלל בו, אך צריח המסגד, כמקובל בערים מעורבות בשליטה מוסלמית, נבנה גבוהה יותר ממגדל הפעמונים של כנסיית הקבר. כך, ממש במרכז הרובע הנוצרי, מתנוסס מסגד של ח'ליף האסלאמי השלישי.

הכיכר שלפנינו היא היא חלק ממכלול כנסיית הקבר שנבנתה מחדש על ידי הצלבנים, וכמעט ללא שינוי שרדה מאז המאה ה-13. מימין לכניסה ניצבת קפלה בודדה מחופה בשברי לוחות שיש. זוהי הקפלה של חלוקת הבגד - המקום שבו הפשיטו את ישו מבגדיו לפני צליבתו. שער הכניסה לכנסיה הוא מתחת לשתי קשתות מחודדות משמאל, אשר נסגרות בדלתות עץ. על בקומה השנייה מעל הקשתות נמצא סולם עץ - סמל של הסטטוס קוו, שנשמר על ידי שש העדות הנוצריות המובילות את התפילות בכנסיית הקבר. משמאל לדלתות העץ מתנוסס מגדל הפעמונים. הוא היה גבוהה יותר בזמן הצלבנים. הקומה השלישית שלו נהרסה. במאה ה-19 הועלו על המגדל פעמונים חדשים אשר נוצרו במפעלים שם סמגין במוסקבה.

חלקו העליון של מגדל הפעמונים שהתמוטט בימי הביניים גרם לפגיעה בעמודי השיש שבכניסה לכנסייה. משמאל לכניסה רואים סדק בטור השיש. המסורת מספרת על תופעת האש הקדושה הפורצת מן הסדק. מדובר על טקס שבת האור בה האש הקדושה נדלקת בכנסייה לפני חג הפסחא. בהתאם לסטאטוס קוו המקובל בכנסייה בין העדות המזרחיות של הנוצרות, הטקס מנוהל על ידי הכנסייה היוונית אורתודוקסית. סיפור האש הקדושה שפרצה מן הסדק נקשר עם הפרת הסטאטוס קוו. המריבות סביב הטקס קורות בין הכנסיות היוונית והארמנית. אגב, הסולם המפורסם בחוץ, אשר מונח על כרכוב השייך לכנסייה היוונית, ונשען על עדן החלון של העדה הארמנית, מסמל טוב מכל דבר אחר את הקפדנות של סטאטוס קוו. הסולם היה מונח במקום באופן אקראי בעת קביעת הסטאטוס קוו בין הכנסיות. לפיו דבר לא ישתנה בכנסייה. כולל הנחתו האקראית של הסולם.

מיד מעבר לדלתות הכניסה מימין, עולה גרם המדרגות אל הגולגלתא. בדלתות העץ אפשר לראות חלונות נעולים. הם מאפשרים לנזירים למסור את מפתחות הכנסייה למשפחה המוסלמית, שמחזיקה בזכות לשמור על מפתחות כנסיית הקבר. זאת לפי החלטתו של צלאח א-דין, שכבש את ירושלים מידי הצלבנים בשנת 1187. הדלתות ננעלות כל יום בערב. המפתחות נמסרים למשפחת שומרי הכנסייה. בכל בוקר המפתחות נמסרים לנזירי הכנסייה ודלתות נפתחים מחדש.

פעם במקום הזה, לא הרחק מחומות ירושלים, עמד סלע בודד. קראו לו גולגולתא - מהמילה גולגולת. לא ידוע מקור השם. יש הסוברים כי בצורתו הסלע היה דומה לגולגולת, ויש סוברים כי גולגולתו של האדם הראשון, נחה מתחתיו. על סלע זה היה ניצב הצלב שעליו מת ישו בייסורים. בברית החדשה בבשורה של מתי, האירועים מתוארים באופן הבא: ולאחר שהגיעו למקום שנקרא גולגולתא, שפירושו: מקום ההוצאה להורג, נתנו לו לשתות חומץ מעורב במרה; ואחרי שטעם, הוא לא רצה לשתות. אלה שצלבו אותו חילקו את בגדיו בנטילת פור; ותוך כדי ישיבה, היו צופים בו; והם התקינו מעל ראשו כתובת המציינת את אשמתו: זהו ישו, מלך היהודים. אחר כך נצלבו עמו שני שודדים: האחד בצד ימין, והשני משמאל. תתבוננו היטב על הצלב. מעל לראשו של ישו אפשר לראות לוח שעליו כתובות האותיות הראשוניות של ארבע מילים: ישו הנוצרי מלך יהודים. מתחת לצלב יש מזבח קטן ומתחתיו חור המסמל את המקום בו ניצב הצלב.

זוהי האבן שעליה, לפי המסורת, הונחה גופתו של ישו לאחר שהורדה מהצלב. על האבן הזו רחצו את הגופה, בישמו ועטפו בתכריכים. אחר כך הובאה הגופה למערת הקבורה אשר כניסה אליה נסגרה עם אבן גלגלת. טקס קבורה זה היה נפוץ ביהדות באותה עת. את המתים קברו למערות, שכניסה אליהן נסתמה באבנים גדולות על מנת למנוע גישה מחיות בר. מאחר שהגופות לא נקברו באדמה, כי לא הייתה קרקע פנויה לשם כך, היה צורך להשתמש בבשמים וקטורת, אותם עישנו במערות הקבורה כדי למנוע ריחות רעים. כיום, מאמינים רבים סבורים כי אבן המשיחה מפריש שמן מור - אחת הקטורת ששימשה בקבורה. על אבן זו נהוג לקדש חפצים שונים.

על פי מסורת של רוב העדות בנצרות, במקום הזה הייתה מערה שבה נשכבה גופתו של ישו. הצליבה והקבורה התרחשו ביום שישי. נראה שבגלל כניסת השבת, לא היה להם זמן להכין את המערה כראוי, או שהיה צורך לחזור ולהשלים את עישון הקטורת ודברים אחרים הקשורים לטקס ההשכבה. המועד הקרוב ביותר שבו היה אפשר לעשות זאת היה היום הראשון שלאחר צאת השבת. באותו יום הם הגיעו למערה, ועל פי המסורת של אחד הבשורות, הם ראו מלאך שאומר: "מה מחפשים חי בין המתים". ישו קם לתחיה. כך הפך יום ראשון של השבוע ליום המקודש בנוצרות. כל האתרים המקודשים של כנסיית הקבר התגלו על ידי הלנה הקדושה, אמו של הקיסר קונסטנטין. עוד בימי הלנה וקונסטנטינוס נבנתה מעל המערה כנסייה עם כיפה בקוטר הדומה לזו שאנו רואים כיום. במשך הזמן, תוך חורבנות ושיקומים שונים, הצלבנים הקימו קפלה קטנה באתר המערה המכונה כיום כקבר הריק בפי הקטולים, או קובוקליה בפי האורתודוקסים.

העדות הנוצריות השונות של כנסיית הקבר פיתחו מסורות שונות ביחס למערת הקבורה. כולם פה אחד סבורים כי מערת הקבורה ממוקמת במרכזה של כנסיית הכיפה הגדולה. הכנסייה היוונית והארמנית מקיימות פולחן בתוך המבנה שמעל המערה. הקתולים מתפללים מחוץ למבנה שמעל המערה. קופטים מתפללים במקום מיוחד ליד המבנה שמעל המערה מן הצד הנגדי לכניסה הראשית. בחלקה שלהם הם מצביעים על אבן בבסיס המבנה, וסבורים כי אבן זו היא מקורית והקרוב ביותר למקום שבו ראשו של ישו היה מונחת.

עוגב נמצא בחלק הקתולי של הכנסייה. דמויות של מרים המגדלית ושל ישו מתוארים מעל המזבח. החלקה הקתולית מזכירה את המסורת לפיה מרים המגדלית פגשה ליד מערת הקבר את ישו שקם לתחיה. היה הוא בדמות הגנן. דלתות עץ גבוהות מובילות אל החדר הפנימי, בו נמצא המוזיאון להיסטוריה של הכנסייה הקתולית בהקשר לנוכחותה בכנסיית הקבר. על דלתות המסיביות מגלופות סמלים שונים, ביניהם מפתחות מוצלבים. זהו הסמל של המפתחות לממלכת השמים אשר, על פי המסורת, מסר ישו לפטרס, אשר בתורו מסר לאפיפיור במקום שבו נצלב פטרוס ברומא.

גיא קסיוס לונגין הוא חייל רומי שלקח חלק בצליבתו של ישו. לונגין נקב את גופו של ישו עם חנית בין צלעותיו. מעשה זה היה חלק בלתי נפרד מצליבה. מהלך קליני של המוות על הצלב קשור בבצקת ריאות. ניקוב הריאה משחרר את האוויר ונמשכים הייסורים. מסורת מספרת שלאחר שישו מת, לונגין, כמו חיילים אחרים, השתכנע כי בן האלוהים היה לפניו. הוא סירב להעיד שהתלמידים גנבו את גופת ישו ממערת הקבורה. לונגין יצא לקפדוקיה כדי להטיף את הדת הנוצרית. על פי מסורת, פונטיוס פילטוס שלח אנשים לתפוש את לונגין ואת מטיפים אחרים ודרש להביא לו את ראשיהם הכרותים. כאשר לונגין הוצא להורג, פילאטוס קיבל את ראשו וזרק לא רחוק מגולגותא. היא נמצאה על ידי אישה עיוורת והראות חזרה לה באופן פלא. המסורת אומרת כי האירועים הללו התרחשו במקום הזה. משום כך, קיימת כאן קפלה של לונגין הקדוש.

המדרגות היורדות לכנסיית הלנה הקדושה, כמו הכנסייה עצמה, נבנו על ידי הצלבנים. קירות לאורך המדרגות מנוקדים במספר עצום של צלבים מגולפים, גדולים וקטנים. זוהי תזכורת למסעות הצלב, כאשר עשרות אלפי אבירים וצליינים פקדו את מקומות הקודש ודאגו להשאיר את חותמם.

כנסיית הלנה הקדושה שייכת לכנסייה הארמנית. לפי אחת הגרסאות הארמנים רכשו את המקום הזה מהקופטים, על פי גרסה אחרת מהכנסייה הגאורגית. כך או כך, הכנסייה נבנתה על ידי הצלבנים. פעם עמדה כאן כנסייה ביזאנטית שלא נותר ממנה דבר לאחר רדיפות הנוצרים בידי השליט הערבי אל חכים במאה ה-11 לספירה. זאת הייתה הסיבה הרשמית למסעгб הצלב. לפי המסורת הכנסייה הקדומה הובילה למאגר מים עתיק בו מצא הלנה הקדושה את שרידי הצלב עליו נצלב ישו.

תתבוננו בסלע המקיף והעולה מעל הראש. ניתן בקלות לזהות כי אנחנו נמצאים בתוך מערה מלאכותית שוצרה כתוצאה מחציבת אבנים. ירושלים נבנתה מאבן. לעתים קרובות, האבן נחצבה ממש בשטח העיר, והחללים שנוצרו שימשו לאגירת מי גשמים. אם להראים את הראש ולהסתכל על התקרה, ניתן להבחין כי היא מקומרת עם אבנים מסותתות עם כמה חלונות ביניהן. זהו החלק העליון של המאגר עם פתחים לדלים שירדו בחבלים. המסורת אומרת כי כאן גילו את הצלב שעליו נצלב ישו. הצלב, כמו חפצים רבים אחרים הקשורים במותו ותחייתו של ישו, נשאו סגולות פלא. לצלב קראו נותן החיים. הצלבנים נשאו עמם את הצלב בקרב נגד צלאח א-דין בקרני חיטין. בקרב הזה הצלבנים נחלו תבוסה. הצלב אבד לנצח.

בכיכר שלפני הכניסה למקדש יש כמה מקומות מעניינים. אחד מהם הוא המקום שבו, על פי האגדה, הוטבעו עקבות של אישה מסוימת בשם מריה. היא חיה במצרים במאה החמישית. הייתה זונה. וכששמעתי שהם הולכים לירושלים לחגיגת עלייתו של הצלב במקדש כנסיית הקבר, הלכתי איתם. אבל לא להאמין ולהתפלל, אלא להתמכר בדיבור. והיא לא יכלה ללכת למקדש. לא הלכו מעבר למקום שבו הוטבעו כפות רגליה. ואז קיבלה מרי את ראייתה, חזרה בתשובה, והלכה אל המדבר שבו בילתה את שנות חייה האחרונות בנדר, בענווה ובאמונה. אז ירד בהיסטוריה כמו מרים של מצרים והפך קדוש.

הכנסייה הפרוטסטנטית של המושיע הקודש נבנתה בסוף המאה ה -19. חנוכתה נקבעה לקראת ביקורו של הקיסר הגרמני וילהלם השני ב- 1898. במהלך הבנייה ומאוחר יותר במהלך השיפוץ, נתגלו במקום חומות ירושלים הקדומים. הדבר מצביע על כך שהצליבה של ישו כמו גם הגולגולתא נמצאו אז מחוץ לחומות העיר. כיום הכנסייה משמשת את הקהילות הפרוטסטנטיות של העיר העתיקה. בכנסייה נמצא מוזיאון ארכיאולוגי, ועליה לתצפית על מגדל הפעמונים. ממרום המגדל נשקף נוף נפלא של העיר העתיקה וסביבותיה. העלייה לתצפית בתשלום. לשליטי אירופה של סוף המאה ה-19 היה ברור כי שטחי העיר העתיקה הם בעלי ערך רב ונפתחה תחרות גדולה בין רוסים לגרמנים על חלקת אדמה זו. רוסים רכשו אדמות בסמוך וגילו שרידי מבנים של כנסיית הקבר מהתקופה הביזנטית.

בימי הביניים, עמדו כאן האולמות של מסדר ההוספיטלרים. שמו של המסדר נגזר ממילה לטינית שפירושה לתת מחסה. מטרתו הייתה לקבל את פניהם של עולי הרגל ולהשיט להם עזרה והגנה. הקדוש הפטרון של המסדר הוא יוחנן המטביל. לכן שם נוסף של המסדר הוא המסדר של יוחנן הקדוש. לאחר גירוש הצלבנים מארץ הקודש, התיישבו האבירים ברודוס ולאחר מכן נדדו למלטה. עמם הגיע סמל המסדר - הצלב האדום על רקע לבן. סמל זה ידוע יותר בשמו המודרני: הצלב המלטזי. באמצע המאה ה-19 היה נסיון להחיות את מסדר האבירים במתכונתו המודרנית בירושלים. הוא התרחש ביוזמתה של המלכה ויקטוריה האנגלית. מסדר ההוספיטלרים, או ליתר דיוק, מסדר יוחנן הקדוש המתחדש, יסד בדרך חברון את המרפאה האופתלמולוגית הגדולה ביותר במזרח התיכון ונתן שירותי סעד וצדקה לנזקקים. אבל אחרי מלחמת העצמאות בשנת 1948, כאשר העיר חולקה בין ירדן וישראל, עבר המסדר לעיר העתיקה ופעילותו התמעטה.

המעבר המקושת מוביל אותנו אל אחד הרחובות הראשיים של העיר העתיקה. היום הוא נקרא רחוב דוד המלך. כאן מסתיים הרובע הנוצרי. מסורת להפוך אורכי תנועה ראשיים בעיר למרכזי קניות הינה נפוצה בעולם הקדום, אך את התנופה הגדולה קיבלה התופעה בימי השלטון המוסלמי. לפני התקופה המוסלמית, הרחובות היו הרבה יותר רחבים. עם הגעתה של תרבות חדשה, שורות הדוכנים חילקו את הרחוב הרחב למספר סמטאות אשר יצרו נתיבים צרים מקבילים סגורים על ידי קמרונות מקושתים. החזות הזו של הרחובות הראשיים של העיר העתיקה נשמרה עד היום ומקנה לעיר את הצבעוניות הייחודית.

צומת הרחובות דוד המלך ורחוב קארדו הינו סואן ונסתר בתוך הקמרונות של הצירים המסחריים. רחוב קארדו נסלל בימי השלטון הרומי, והווה לב ליבה של ירושלים הביזנטית. חשוב מאוד לא להחמיץ את הפנייה הצרה הזאת. בתור נקודת ציון יכול לשמש שלט קטן עליו הכיתוב: קארדו. הוא תלוי די גבהה כמעט מתחת לחוד הקשת של הקמרון.

בכניסה לרובע היהודי תרגישו מעבר חד. היה זה חלק של העיר שבו חיו היהודים תמיד, לא משנה מי שלט בירושלים. לאחר שהרומאים הרסו את בית המקדש ולאחר דיכוי מרד בר כוכבא, הם אסרו על היהודים להתגורר בירושלים ואסרו לקיים מצוות ומנהגים. הקיסר אדריאן אף הפך את ירושלים לעיר רומית וקרא לה איליה קפיטולינה. אבל במשך 2,000 שנים היהודים המשיכו לגור בירושלים בעקשנות, שרדו כיבושים ומסעות הצלב, התפללו בבתי הכנסת וקוו באמונה שלמה על תחייאת ירושלים וציון.

מלחמה העצמאות הסתימה ב-1949 בכך ששילטה מליאה על העיר העתיקה עברה לממלכת ירדן. הרובע היהודי חדל להתקיים. באופן חריג, כמעט במשך 2000 שנות היסטוריה של העיר, היהודים איבדו את הגישה לכותל המערבי. רק בשנת 1967 לאחר מלחמת ששת הימים חזרה ירושלים לעמו היהודי והעיר כולה הפכה לבירתה של מדינת ישראל. בשנים שבין מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים הרובע היהודי נהרס בהדרגה. ההרס שנעשה אפשר לבצע חפירות לפני שחזור העיר. בכלל, הייתה זו ההזדמנות היחידה לבצע חפירות בעיר חיה. כך נתגלו מבנים, חומות ומגדלים של העיר ירושלים מימי בית המקדש השני. מה שאנו רואים כאן בחפירה היא חומת המצודה העיר מימי המלך הורדוס. מעליה רבדו שכבות של התקופות המאוחרות. בסיס העמוד שייך לתקופה הרומית, ומאגר המים נחצב מאוחר יותר.

הרחוב הקטן והציורי הזה עם החנויות הנעימות עם תשמישי קדושה ומזכרות, הוא שלוחה מסחרית של אחד הבזארים המקושתים שבנו המוסלמים. הרחוב הביזאנטי שהיה כאן לפני, גם הוא היה רחוב קניות וירש את היעוד הזה מהרחוב הרומי. רחובות רומים שנבנו באופן זהה בערים ובכפרים שונים של האימפריה הרומית נקראו בהתאם לכוונם ויעודם. רחוב זה נקרא קארדו. קארדו מגיע ממילה קרדינוס - ציר בלטינית. רחובות קארדו, בדרך כלל, רחובות רחבים של סחר ותחבורה ראשית הצטלבו בזווית ישרה עם רחובות קטנים בשם דקומנוס. עם התעצמות המסחר בתקופה המוסלמית, רחוב רחב כמו קארדו היה מחולק לשורות מסחרי מקבילות על ידי קמרונות גבוהים. אנו נמצאים כעת באחד מהם.

לאחר מלחמת ששת הימים, הרובע היהודי נחפר, נחקר היטב ושוחזר. החפירות הארכיאולוגיות אפשרו להבין את חזות העיר בימי קדם. רחוב קארדו העתיק המשוחזר נגלה כאן מול עינינו. עמודים התומכים קורות עץ וקשתות אבן הם השרידים האמתיים של מבני הקארדו העתיק. הציור על הקיר מאפשר להתבונן בהמשך המדומה של הרחוב, שממשיך צפונה. על הציור מתוארים ​​אנשים. לפי תלבושתם ניתן לזהות את מוצאם ומשלוח ידם. לדוגמה, בצד שמאל מצויר רומי בטוגה כחולה. אנחנו יכולים לשאר כי הוא רומאי על סמך כך, שאין לו זקן. להתגלח היא מסורת רומית. במרכז הרחוב רואים בחור יהודי רוכב על חמור, שמגיע מכיוון צפון, כנראה מהגליל. יש לו זקן גדול, הוא מביא סחורות שביניהן רימונים ושמן זית. בחזית התמונה רואים צליין יהודי עם שתי בנות, האחת בתלבושת יוונית רומית, והשנייה בשמלה יהודית. אחת הנערות מושטת את ידה עם תפוח לילד קטן, לבוש בגדים מודרניים, עם תרמיל וקובע בייסבול. בתמונה זו האמן הביע את המשכיות הדורות. נערה יהודייה, דווקא לבושה בגדים רומיים, נערה מתבוללת היא זו שמוסרת את התפוח - סמל שלמות העם לנער ישראלי.

לא רק החפירות של ירושלים, אלא גם ממצאים ארכיאולוגיים אחרים מאפשרים לשחזר את המראה של העיר העתיקה. לפנינו קטע של פסיפס שנמצא בעיר מידבא על אדמת ממלכת ירדן. בפינה שמאלית עליונה כתוב ביוונית Agiapolis ירושלים. זהו ציור של העיר הקדושה ירושלים כפי שבוצע על פסיפס רצפת חדר האוכל של המנזר מהמאה ה -5 לספירה. במרכז העיר עובר ציר אשר לשני עבריו גגות רעפים אדומים. מערבה מן הציר הזה ניתן לזהות גרם מדרגות אשר מובילות את כנסיה עם גג רעפים וכיפת הכנסייה הגדולה של כנסיית הקבר. שני צירים מרכזיים חוצים את העיר משמאל לימין. אלו הם שני רחובות הקארדו - אחד בעיר העליונה והשני בתחתית.

זהו החלק הפתוח של הקארדו. כאן נתנן להתרשם היטב מעליית שכבות החיים של העיר במשך 15 מאות שנים. אבל תהיה זו טעות לחשוב כי לפנינו ריבוד של שכבות של פסולת. בדרך כלל, חורבן גדול או רעידת אדמה הם אלו שגורמים באופן משמעותי לעליית שכבת העיר. וזאת משום שקל למלא את החורבות באדמה ולבנות מעל, מאשר להשקיע בפירוק ופינוי הריסות.

בית הכנסת עם השם המוזר "חורבה" היה עד לשנת 1948 בית הכנסת הגדול והחשוב ביותר בירושלים העתיקה עבור העדה האשכנזית. בנייתו החלה במאה ה-18, אך ניתן כי המבנה נהרס בשל אי תשלום חובות. בית הכנס עמד חרב עד אמצע המאה ה-19, עד שנבנה מחדש. תקופה ארוכה זו של חורבן הדביקה שם "חורבה" למבנה. לרוע המזל רק עשורים ספורים עמד בית הכנסת על תפארתו עד שנחרב שוב על ידי צבא הירדן ב-1949. רק בשנת 2010, לאחר שיקום ארוך, פתח בית הכנסת את דלתותיו מחדש. הסיורים בבית הכנסת מאוד מעניינים ומאפשרים לעלות על מרפסת כיפתו. משם נשקפים נופים נהדרים על העיר העתיקה וסביבותיה.

כיכר הרובע הוא לב ליבה של הרובע היהודי. ניתן להבחין במרכז הכיכר במנורה של שבע קנים. מנורה זו הוצבה לראשונה על גרם המדרגות היורדות אל הכותל. כעבור מספר שנים מיקומה הועתק לכיכר הרובע ליד בית הכנסת "החורבה". יש כמה גרסאות ומסורות על איך נראתה מנורת שבעת הקנים. ציור המנורה מצוי על קשת הניצחון של הקיסר טיטוס ברומא. טיטוס דיכא את המרד היהודי וחרב את בית המקדש. האירועים הללו ידועים בהיסטוריה של העולם העתיק בשם מלחמת היהודים. השלל שהובא לרומא והוצג בפורום הרומי כלל את מנורת המקדש. המנורה היא הסמל העתיק ביותר של העם היהודי. בה הדליקו כל יום נר נוסף החל מיום ראשון ועד שבת. בערב יום שישי דלקו בה כל שבעת הנרות. כך האור של המנורה סימל את המחזוריות של החיים - המחזור השבועי. תמונה אחרת, שונה מהדימוי הרומי של המנורה התגלתה בחפירות הרובע ההרודיאני. ניתן לראות אותה כיום במוזיאון ישראל, העתקה מוצג במוזיאון חפירות הרובע ממש לא הרחק מכאן ברחוב הקראים. המנורה שלפנינו היא פרי יצירתו של אמן וצורף, חיים עודד, שנולד בברדיצ'ב וגדל בטביליסי.

לפנינו נפתח נוף לחלק הדרומי של הר הבית. מתחתנו נפרסות המדרגות שיורדות מהר ציון לרחבת הכותל. פעם בוואדי שבין הר ציון לבין הר הבית עבר רחוב קארדו של העיר התחתונה. בזמן הרומאים נקראה הוואדי טירופיון - מקום שבו עשו גבינות. הר ציון עליו התמקמה העיר העליונה היה מוקף חומה עוד לפני גלות בבל. הטופוגרפיה של העיר לא השתנתה, וכמו פעם, על מנת להגיע להר הבית, עלינו לרדת מהר ציון.

בואו נלמד מה רואים מנקודת התצפית המלהיבה הזו. מצד שמאל של החומה הגבוהה שהיא קיר תמך של הר הבית מתבצבץ לו הר עם אלפי מצבות. זהו הר הזיתים עם בית הקברות הקדום והגדול של ירושלים. הר זה מבדיל בין העיר לבין מדבר יהודה. משם, לפי המסורת, המשיח יבוא לעיר. וכאשר יבוא המשיח, כולם יקומו לתחייה ויעמדו לפניו כדי לתת דין וחשבון על מעשיהם. יוצא אפוא כי הראשונים יהיו אלה שקבורים בהר הזיתים. זו היא כמובן בדיחה והאמת תמונה בזווית הראיה על הדברים. מאז ומעולם יחסו להר הזיתים משמעות רבה. לראיה מסורת לקבור מתים על ההר היא בת כמעט 3000 שנה והמנהג הזה עדיין בתוקף.

הכותל המערבי, או הכותל הוא קטע קטן של אחד מארבעת קירות התמך של הר הבית. מתחם זה היה חלק ממכלול עצום, שבנייתו החלה בתקופת שלטונו של המלך הורדוס הגדול, נמשכה למעלה מ-70 שנה ולמעשה מעולם לא הושלמה. על הר הבית אשר מתנוסס מעל קירות התמך עמד בית המקדש הראשון והשני. היהדות כתפישת עולם אינה מקדשת מקום. היקום כולו הוא מקדשו של הבורא. עם זאת, בית המקדש בירושלים היה המקום היחיד ביהדות בו התקיימה עבודת האל. הר הבית היה מרכז הרוחני של העם היהודי. מקום טהרה וקיום מצוות. המלך שלמה בנה את בית המקדש הראשון של ירושלים במאה ה -10 לפנה"ס. 49 שנה לאחר חורבן הבית הראשון על ידי נבוכדנצר חזרו היהודים מגלות בבל והקימו את בית המקדש השני. הוא נחרב שנת 70 לסה"נ על ידי הרומאים.

כ -80 שנה לפני חורבן בית המקדש השני בידי הצבא הרומי, בוניו של מלך הורדוס הגדול הקימו חומות תמך סביב הר הבית. ההרחבה העצומה יצרה שטח מפולס וישר. השטח התמלא במבנים עצומי מימדים וחסרי תקדים ביופיים. קירות התמך עומדים לפנינו עד עצם היום הזה. קטע הקיר המערבי היה מקום תפילה מהמאה השנייה לספירה. זהו הכותל.

נשים וגברים ניגשים לכותל בנפרד, בחלקת גברים ובחלקת נשים בהתאם. מנהג ההפרדה במקום זה הוא יחסית צעיר. ידוע כי עוד בשלהי המאה ה-19 ההפרדה לא הייתה קיימת. יש אומרים שהפרדה נועדה לשמור על ייחודיות המקום, טהרתו ולמנוע משיכה מינית מיותרת במקום קדוש. יש אומרים כי ההפרדה מלאכותית ונועדה להשליט כפיה הלכתית. כך או אחרת בשנים אחרונות קיימת חלקת ישראל. בה מותרת גישה מעורבת של שני המינים. היא נמצאת דרומית לכותל בצמוד למתחם דבידזון. בתי המקדש הראשון והשני נחרבו בתשע באב. זהו יום האבל והצום. נהוג להתאבל ליד הכותל. אולי מסורת זה הובילה לכך שבשפות אירופאיות רבות הכותל נקרא בשם "כותל האבל" או "הבכי".

המסורת של השארת פתקים במרווחים שבין אבני הכותל, קשורה אל החכם היהודי רבי חיים בן עטר שהורה לתלמידיו לעשות זאת. נאמר כי מעשה כתיבת הפתק מעצב את אמונתו של האדם ואת תקוותו. עוזרת לו לממש את הטוב שבו ולזכות בחסד האל דרך פיתחון לב לתפילה משותפת אמונה ואהבה שיכולים לתפקד פלאים.

במעלה הרחוב נמצאת היציאה לשער יפו. במורד הרחוב נמצאת הכניסה להר הבית. זה הטווי של הגשר שחיבר בימי גדולתה של ירושלים בין העיר העליונה על הר ציון לבין הר הבית. אני נמצאים ברובע המוסלמי של העיר. וממש לפנינו קטע נפלא של האדריכלות הממלוכית - הוא קישוט של נישה בצורת נטיפים. בגדול, היכרות עם אתריה החשובים ביותר של ירושלים מסתיימת. פסנו בשביל קצר אך עתיר אוצרות, וירושלים רק פתחה בפנינו מעט את סודותיה. יש סביב מסלולים נוספים והם יוכלו להראות לך יותר. בינתיים, בואו נצא לשער יפו.