מקומות לביקור
ראשון לציון. כאן הכול התחיל – זאת לא אגדה, זאת היסטוריה.
לפנינו מסלול טיול ייחודי. ההבדל ממה שמוכר לנו בטיולים עירוניים הוא, שאת תפקיד המדריך עושה הטלפון החכם שלכם. כמו בכל טיול לוקח זמן להתחבר למדריך, לסגנון שלו, לקצב ולמסלול. אך ההבדל הוא, שאתם מדובבים לבד, מנווטים לבד ומקציבים לבד – הכול לפי סגנונכם. רק, תנו לעצמכם זמן להתרגל ותגלו סיפור אמתי מלא תהפוכות, שזור דמויות, שמחות ואכזבות, בו אגדות אורבניות קמות לתחייה ומסתיימות בתקווה וסיכום פשוט: הכול התחיל כאן.
חלק זה של הרחוב, הקרוי על שמו של הברון רוטשילד, הוא רחוב אופייני לכל עיר פרבר באימפריה הרוסית של סוף המאה ה -19. אין סיבה שיראה אחרת, שכן הוא נבנה על ידי המתיישבים הראשונים שהגיעו מרוסיה. אלה היו שתי קבוצות מקרמנצ'וג ומחרקוב, שכללו 17 משפחות. הם ביקשו לרכוש קרקעות בארץ ישראל כדי לייסד יישוב חקלאי. הם בחרו בזלמן דוד לבונטין יליד אורשה ממשפחה חסידית לייצג אותם בארץ. הם התלהבו ממנו בזכות אמונתו הנלהבת בתחייתו של הישוב היהודי בארץ ישראל. עוד בצעירותו בשיעורי הגיאוגרפיה תהה זלמן דוד: "אם העבדים השחורים של אמריקה הקימו מדינה חופשית ליבריה באפריקה, מדוע שלא נקים לעצמנו מדינה בארץ האבות?" שלושה ימים לאחר חג הפורים, ב-9 במרץ 1882, ייסד זלמן דוד לבונטין ביפו את ועד חלוצי יסוד המעלה - ארגון שהיה אמור להוציא את הרעיון לפועל. השם "ועד החלוצים" משקף את הכוונה לייסד ישוב חקלאי ואילו צמד המילים "יסוד המעלה" הלקוח מספרו של עזרא, מסמל את השיבה מגלות. כך, ביפו, בחג הפורים של שנת 1882 קיבלה ארץ האבות את פני שליח היהודים ששרדו בגל הפוגרומים הנוראים ברחבי רוסיה לאחר שנורה למוות הקיסר הרוסי אלכסנדר השני בשנת 1881.
לבונטין לא היה לבדו. ביפו נעזר ביחיאל פינס, יליד רוסיה ובחיים אמזלג, יליד גיברלטר. פינס הגיע ממשפחה חסידית ויצג בארץ את סר משה מונטיפיורי – נדבן יהודי אנגלי מפורסם. פינס לא כל כך הזדהה עם החסידים. החסידים לא הזדהו עמו בשל אהדתו לציונים. הספרדים לא אהדו אותו על מוצאו אשכנזי, והאשכנזים חשדו בו בגלל אהדתו לספרדים. למרות כל זאת הוא נשאר נאמן לדרכו, המשיך לתרום לגאולת אדמות ופעל למען תחיית הלשון העברית. הודות לו אנו יש לנו מילים: מחוגה, עגבנייה ושעון. חיים אמזלג - בן למשפחת סוחרים מוצלחים אשר עלו לארץ ישראל עוד בשנת 1834, היה לסגן הקונסול הבריטי ביפו, ולקונסול כבוד של פורטוגל בירושלים. הכבוד שרכש בפני הסובבים, המעמד, הכסף והכוח שצבר סייעו רבות בקידום האינטרסים של המתיישבים הראשונים בפני השלטונות הטורקיים. אחיינו של חיים אמזלג - יוסף נבון - בנקאי ירושלמי ואיש העסקים, בונה הרכבת בין יפו לירושלים, ניהל משא ומתן עם בעל הקרקע הערבי מוסטפה עבדאללה עלי דג'אן, שהיה מוכן למכור שטח בן 12 קמ"ר דרומית ליפו באזור מעיין עיון קארה - עין הקורא המקראית, המוזכרת בספר שופטים. לאחר מספר חודשים, פינס שכנע את לבונטין לקנות את האדמות הנ"ל, והעסקה נרשמה על שמו של חיים אמזלג בכדי שלא להפר את איסור מכירת הקרקעות לנתינים הזרים באימפריה העות'מנית. כמעט 3.3 אלף דונמים נרכשו במחיר של 15 פרנק לדונם. העלות הכוללת הסתכמה בכ-440 אלף דולר. יותר ממחצית הסכום נתרם על ידי דודו של זלמן דוד, צבי לבונטין הכהן. הוא היה המתיישב הוותיק ביותר.
לאחר שלנו על הגבעה בה תוקם המושבה, לאחר שראו את הזריחה מעל הרי ירושלים השמיעו המתיישבים את המילים מספר ישעיהו, "אנחנו ראשונים לציון". כך נולד השם "ראשון לציון". אך כבר בסתיו של אותה השנה בעקבות חילוקי דעות ומשבר כלכלי ביישוב חזר זלמן דוד לרוסיה. לפני עזיבתו דאג לקבל מסמך כתוב מבני המושבה על כך שאין להם כל טענות ודרישות כלפיו. יוסף פיינברג, יליד קרים, בעל חינוך אירופי, איש יפה תואר ובעל נימוסים נשלח מטעם המתיישבים לייצגם בפריז. שם נועד עם הברון רוטשילד בבקשה לקבל תמיכה כלכלית. הברון הסכים לסבסד 25 אלף פראנק לצרכי היישוב, אך התנא את תמיכתו בהצבת נציג מטעמו, שינהל את כספו. הברון בחר בשמואל הירש - רב ופילוסוף רפורמי ממוצא יהודי גרמני. מרגע זה נפתח דף חדש בהיסטוריה של ראשון לציון. הבית הסמוך לנו נבנה יחד עם עוד שורה של מבנים חשובים בשנת 1883 מאותם 25,000 פרנקים והיה מיועד לרופא היישוב. תפקיד זה מילא הרוקח צבי פוסיצ'לסקי. הוא נולד באי היווני קורפו. שש שנים פוסיצ'לסקי שימש כרופא, עד שבשנת 1899 עזב את ראשון לציון ועבר ליפו, מאוחר יותר לקהיר במצרים, היכן שנפטר ב -1906. הבית שימש את משרדי הדואר של הישוב ואת מועצת העיר.
נציבו של הברון רוטשילד, שמואל הירש, ניהל באותם הימים את בית הספר החקלאי הראשון "מקווה ישראל". שם עבדו חברי הארגון "ביל"ו" שיסד ישראל בלקינד בחרקוב. חברי הארגון האמינו שתקומת הארץ תבוא דרך קומונות חקלאיות. שמואל הירש לא אהב את הרעיון הזה שגבל בסוציאליזם ומינה עליהם כמנהל את עבדאללה עזיז מהכפר יאזור הסמוך. הוא גם הקצה להם שכר נמוך ליום עבודה ארוך. עם הקמתה של ראשון לציון הביל"וים עברו אליה. התחבר אליהם מנשה מיירוביץ' שעלה לא מזמן מניקולייב. הוא למד חקלאות ובראשון לציון היו זקוקים לאגרונום מנוסה. מנשה גידל תולעי משי במטרה ליצר משי. הוא חיבר "מדריך להקמת התיישבות למעמד הביניים ב- 1200 רובל". מיירוביץ היה הראשון שעסק בגידולי כרמים וייצור יין. הוא נטע את הכרמים הראשונים בשטח גן המושבה. הוא הלך לעולמו כאן בבית הזה בגיל 89 בשנת 1949 אחרי שזכה לראות את מדינת היהודים הצעירה. התושבים כינוהו "אחרון הביל"וים".
בכניסה לגן המושבה ראוי להיזכר בשערורייה המקומית הלא היא - סיפור המרד. המתח בין הביל"ויים להירש גבר. בין המתנגדים הנחרצים לפקידות הברון היו יוסף פיינברג - השליח לפריז שהצליח להביא את התמיכה הכלכלית, וישראל בלקינד המייסד של ביל"ו. כדי להפיג את המתח הוחלט שיהושע אוסוביצקי יחליף את הירש בהנהגת המושבה. בהתחלה מועמדותו התקבלה בברכה. הוא ונתפס כ"אחד משלנו", הוא שרד פוגרומים בקייב וחינך יתומים יהודיים בברודי. שלוש שנים לאחר מכן פרצו המהומות נגדו. זאת בגלל שלמרות הנהלה מוצלחת ויצירת עצמאיות בכלכלת היישוב צורת השלטון לא הקלה על המתיישבים. אוסוביצקי הקיף את עצמו במלשינים וחנפנים וגבה קנסות והנחיל עונשים כבדים. המצב יצא מכלל שליטה כאשר נודע לאוסוביצקי שנשלחה כנגדו תלונה. חמת רוחו הביאה את אוסוביצקי לשלוח בריונים לביתו של המתלונן ולפרוע ברכושו. המתלונן – מיכאל הלפרין מייסד איגוד הפועלים הראשון בעיר ומייסד מפלגת הפועלים בארץ ישראל לא נרתע. תומכי הלפרין נאספו סביב בית הפקידים ודרשו מאוסוביצקי לעזוב את היישוב. הוא, בתורו, דרש מהלפרין להסתלק. הוא זימן את חיילי הצבא הטורקי והמתח הגיע לשיאו. רק התערבותו של שמואל הירש מנעה שפיכת דמים. הירש ביקש להחזיר חיילים, קרא לאנשים להתפזר ועזב למקווה ישראל יחד עם אוסוביצקי. "המורדים" חגגו את ניצחונם.
חודש לאחר מכן באפריל 1884 ביקר הברון רוטשילד בארץ ישראל. הוא פגש באוסוביצקי והירש במקווה ישראל, ניהל עמם שיחות ולאחר מכן המשיך לביקור במקומות הקדושים בירושלים והגיע למושבה. הברון התקבל בלבביות בראשון לציון, ותושבים חיכו בקוצר רוח להחלטת הברון. רוטשילד הבטיח להמשיך לממן את הישוב. עוד אמר, ש"לפי בקשתו של אוסוביצקי" הוא יועבר לנהל מושבה אחרת, אך הציב תנאי אחד. את המושבה יעזוב הלא אחר מלבד... יוסף פיינברג. "אתה משכת אותי לזה" אמר רוטשילד לפיינברג, - "אתה נושא באחריות לכך. מכור את הנכס שלך ותסתלק מפה". יוסף פיינברג ניסה להתנגד, אך בסופו של דבר כתב ביומנו את המילים האלה: "אך ורק לשם טובת ראשון לציון עזבתי". הוא עבר ליפו. אחיו בוריס עזב לרוסיה, ואח נוסף ליוליק ומשפחתו יחד עם הביל"וים ייסדו התיישבות חדשה בדרום. שמה גדרה. מהכסף שקיבל תמורת ביתו בראשון, פיינברג ניסה להפעיל מפעל להפקת שמן זית בלוד, אך לאחר שפשט את הרגל נאלץ לעבוד כעגלן ביפו. 20 שנה לאחר שהגיע לארץ וייסד את ראשון לציון, מת יוסף פיינברג ביריחו, חולה קשות, בגיל 47. שנה לפני מותו נולדה לו בת, דורה, בהמשך נגלה את גורלה.
תככים ומזימות לא היו עיקר עניינם של המתיישבים במושבה. בשנת 1885 פקידי הברון בישוב שיגרו בקשה לארגון "חובבי ציון" ברוסיה שיבחרו שישה בחורים, בעלי השכלה בסיסית, אוהבי חקלאות וישלחו אותם לידיהם. בין ששת הצעירים היה מיכאל פוחצ'בסקי. מהר מאוד, לאחר שקיבל השכלה בצפון הארץ, עבר מיכאל לראשון לציון והמשיך את עבודתו של מיירוביץ' בגידול וביות הגפנים. יחד עם זאת, הוא היה הראשון שהבין שהאדמות במישור החוף מתאימות יותר לגידול פירות הדר. בזכותו בכל פינה שלא נראה, יש באזורנו הדרים פורחים. עוד תרם לכך שהגן שבו אנו ניצבים הפך לבית גידול ומחקר למאות מינים של צמחים שונים מרחבי העולם. הדקלים הניצבים מולנו, הן דקלי וושינגטוניה חסונה. מוצאם ממדינות אריזונה, קליפורניה ומקסיקו.
בצרפת, בחודש אוגוסט שנת 1868, אביו של הברון רוטשילד – יעקוב רוטשילד, רכש לא רחוק מהעיר בורדו בדרום המדינה טירה ב-4.4 מיליון פרנק. עמה נרכשו כרמים באזור ויקב עתיק. המלחין האיטלקי רוסיני, חברו של יעקב רוטשילד, שכנע אותו לקנות את הטירה בטענה "תקנה אותה. נוכל לנוח שם ולשתות קצת יין". שניהם אגב, מתו בהבדל של יום, שלושה חודשים לאחר הרכישה. הרכוש עבר בירושה לרוטשילד הבן - בנימין. מנהל היקב בלפיט (שמה של הטירה) הביעה השערה כי ניתן יהיה לגדל כרמים גם במושבה שזה עתה נתמכה בכספו של הברון. הבעיה היחידה הייתה שמיני מזיקים פקדו באותם השנים על הגפנים האלה, מזיקים שהגיעו מאמריקה לאירופה. בעזרת מחקר של פוחצ'בסקי, נודע כי קיים זן דומה של הגפנים בקשמיר, הם הובאו לארץ וכך נשתלו הכרמים המוצלחים הראשונים. בשנת 1889 הוקם היקב שבנייניו הנטושים עומדים מעבר לכביש. זה שינה את ההיסטוריה של ראשון לציון.
אנחנו עומדים ליד בית קפה נחמד. מעבר לכביש - היקב. רוטשילד ייסד את המפעל לא רק בראשון לציון, אלא גם בזיכרון יעקב ליד חיפה. רוטשילד קרא לזיכרון יעקב על שם אביו, שרכש את הטירה, שאטו לפייט. את הסמל של המפעלים בנימין רוטשילד קנה מיקב קטן בשם אפרת ליד ירושלים, הלא זה יקב טפרברג המוכר, שמייצר יין על שם המשפחה עד היום. הסמל מתאר סיפור תנכי, כאשר נשלחו המרגלים הישראליים לתוך ארץ כנען כדי לראות מהם הקשיים שמצפים לבני ישראל בארץ, חלקם חזרו עם תלונות וחלקם הקטן חזר עם ענף גפן שוקק ענבים, לסמל הפוריות של האדמה בארץ. ההכרה בהצלחתם של היקבים בארץ ישראל הייתה מהירה. בשנת 1892 נפתחה חנות יינות של יקבי הכרמל בוורשה, וב-1896 באודסה. בעקבותיהם נפתחו משרדים גם בברלין, לונדון, המבורג וניו יורק. על הסמל, שנת הייסוד שונתה ל1882 מ1889, וכך סיפור היישוב נקשר בחוזקה לסיפור הצלחת היקבים, וגם לשם של רוטשילד. עבודה ביקב נחשבה ליוקרתית ורווחית, ואפילו מייסד המדינה דוד בן גוריון עבד פה. המבנה הישן לידנו הוסב לחדר אוכל, אח"כ לחנות יינות, וכרגע הוא בית קפה. מניות היקבים נמכרו מידי משפחת רוטשילד ב-1957 לישראל, ובשנת 2013 עברו לידיים פרטיות בשווי 130 מיליון שקל.
הפארק העירוני ידע הרבה שימושים. חוץ מרוטשילד, קיבלו כאן את פניו של מייסד הציונות בנימין זאב הרצל ב-27 באוקטובר 1898. הרצל גם הספיק לבקר במקווה ישראל, ולאחר הפגישה עם הפקיד של רוטשילד חיים חזן, בילה את הלילה בבית העיריה. חזן היה הפקיד האחרון. לאחר מכן השלטון הועבר מרוטשילד למועצה המקומית. בזמן כהונתו של חזן נפתח בראשון לציון גן הילדים העברי הראשון בעולם, נפתחה התחנה המטאורולוגית הראשונה בארץ ישראל, נבנה בית העם, ספריה עירונית ונשתלו שתלי גרניום ועצי שיטה. באפריל 1915 ביקר בראשון לציון ג'מאל פאשה. הוא התרשם מאוד מפיתוח העיר ואף הוסיף לה שטחים מערבה עד הים. וכך הפכה ראשון לציון לעיר חופית. ב-1921, כשארץ ישראל כבר הייתה בידי הבריטים, וינסטון צ'רצ'יל ביקר בעיר. הוא אמר בהתפעלות "נראה שהפכתם את השממה לגן עדן". בינואר 1923, התקבל בחיוכים אלברט איינשטיין בעיר. מנשה מיירוביץ', האגרונום של העיר, כאיש מדע פנה לאיינשטיין וקבע: "אנחנו לא מבקשים ממך כלום. אנחנו רק רוצים למלא את ליבו של כל יהודי בעולם באהבה לארץ ישראל ולעבודה. אחרי הכול, זה הוא ביתנו".
עץ שקמה עתיק זה יכול לספר הרבה. הוא שומר בשתיקה את הסיפור של המתיישבים הראשונים. 10 שנים לקיומה של המושבה, קבוצה קטנה של מתיישבים החליטה לקיים קרן חשאית בניגוד להוראות פקידות הברון, לשם המשך רכישת קרקעות. על כל חבר בקרן לשלם דמי חבר חודשיים ולהביא שני חברים נוספים. בכך, המתיישבים קיוו להשתחרר מהשליטה הכלכלית הישירה של הברון. שם הקרן היה "הקרן הקיימת". המתיישבים הצליחו לקיים כ-3000 פרנק. אך אחרי מותו של יהודה לייב בינשטוק – ממונה על הכספים - הכסף ירד לטמיון בסניף היפואי של הבנק ליון קרדיט הצרפתי, מאחר שלא נמצאו לבינשטוק יורשים. עם הזמן נעלם לא רק הכסף… השקמה מתחתיה התאספו חברי הקרן נכרתה. היא גם השקמה שתחת ענפיה לנו ראשוני המושבה ובעת השחר קראו למושב "ראשון לציון". על מקומה של השקמה הוקמה אנדרטה למייסדי העיר. הרעיון של המשך רכישת הקרקעות התגלגל למקום אחר לגמרי: בשנת 1905 בעת הקונגרס הציוני ה-5, הקרן שוכללה ונקראה "הקרן הקיימת לישראל", רכשה את מרבית האדמות הציבוריות כיום ועדיין שולטת בהם.
מגדל המים נבנה בשנת 1898. לידו הייתה הבריכה, ששימשה כמאגר מים פתוח. מהמקום הזה הובאו המים להשקיית הירק והגן בשנותיה הראשונות של המושבה, ולאחר מכן גם את השדה המחקרי ואת גן העיר. ליד הבריכה הייתה גם תחנת השקיה לבעלי חיים. בריכה נוספת נבנתה כבריכה סגורה ושימשה את המתיישבים.
מהיום הראשון של הקמת ראשון לציון המתיישבים נקלעו לבעיה חריפה - מחסור במים. מעיין עיון קרא היה ביצה. רכישת מים מכפרים סמוכים הוא עסק יקר, ומשלוח מים ממקווה ישראל כרוך בליווי מזוין. אחרי שניסיונות לחפירת באר נכשלו, האמצעיים של המתיישבים אזלו והם נאלצו לשלוח את פיינברג לחפש תמיכה. כפי שאנו כבר יודעים, הברון הקציב כסף למציאת מים ובניית באר. אך במהלך החפירות החופרים נתקעו בסלעים והיה צורך במקדח מיוחד. חרירי פלדה מיוחדים יוצרו על ידי יצחק לייב טופורובסקי, הנפח של העיר. חפירת הבאר נמשכה כחצי שנה עד 23 לפברואר שנת 1883, ובעומק של 48 מטרים מתחת לאדמה אחד הפועלים צעק "מצאנו מים!" - האירוע הזה מוטבע על סמל העיר. משאבות העלו מים על פני האדמה ולצורך כך חובר למשאבה מנוע קיטור, שהובא מפריז. המים העניקו חיים לגינה ולירק, לבריכה ולמגדל המים, למעשה לעיר כולה. השימוש בבאר הזה נפסק רק בשנת 1977. כיום קוראים לבית המשאבה על שם יוסף פיינברג. עם גורלו הלא פשוט של האיש אנחנו כבר מוכרים. זוכרים, ששנה לפני מותו נולדה לו ביתו דורה? זמן קצר לאחר היוולדותה, ברטה פיינברג האלמנה עברה מיפו לקהיר. בשנת 1923 חזרה דורה לירושלים והתחתנה עם אהרון בלוך. הזוג התגורר בירושלים ולאחר מכן בתל אביב. היו להם שלושה בנים. ב-27 ביוני 1976 נסעה דורה עם בנה הצעיר אילן לפריז לביקור משפחתי והייתה אמורה להמשיך משם לניו יורק לחתונת בנה דניאל. המטוס שעליו טסה דורה עם 260 נוסעים אחרים נחטף ע"י מחבלים פלסטיניים לאוגנדה. המחבלים שחררו את מי שאינו יהודי, והחזיקו ב 83 יהודים כבני ערובה בשדה התעופה באוגנדה במשך שבוע. בעת חלוקת האוכל דורה השתנקה ונחנקה מחתיכת בשר, ומשום כך הועברה לבית החולים. בעת שהותה שם, הגיעו הכוחות הישראליים במבצע מיוחד וחסר תקדים לשחרור השבויים והחזרתם ארצה הלא הוא מבצע אנטבה. במבצע נהרג יוני נתניהו - אחיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. דורה נשארה בבית החולים. כאשר נודע דבר שהותה בבית החולים לרודן אוגנדה אידי אמין, ציווה הוא להרגה. שרידיה נמצאו בשנת 1979 והובאו לקבורה בארץ. בת 73 הייתה במותה.
בית העם, או מועדון העיר, נבנה בשנת 1898, על פי יוזמת המתיישבים ומכיסם. בבניין התקיימו הופעות וקונצרטים, טקסים ומפגשים חגיגיים. הראשון מבין האישים החשובים שנפל בחלקו לשאת דברים מול אנשי היישוב כאן בבניין היה תיאודור הרצל. הרבה מן הילדים שנולדו באותה שנה קיבלו את השם הרצל, או הרצליה. בשנה לאחר מכן ביקר ביישוב רוטשילד ואשתו. האירוע הזה הונצח באמצעות השלט מעל הכניסה. אז גם התחילו להשמיע קולות בזכותה של אשת הברון - אדליידה. נשמע היה שהמפעלים הפילנתרופים של הברון נתמכים מאוד על ידי אשתו, ובכלל זה בזכותה שהברון עדיין תומך ומשקיע כספים ביישוב. לאחר שהברון ראה שהיישוב עומד בסטנדרטים שהוצבו לו, הוא החליט להפחית את גודל התקציב והעביר את המשילות לידי המועצה המקומית.
בית העירייה המודרני, כמו גם מרכז הקניות, נקראים על שמו של זלמן דוד לבונטין. מהרגע הראשון של הטיול אנחנו מכירים את זלמן דוד כשהוא תלמיד בבית הספר, חולם על מדינה יהודית, ולאחר מכן איך שייסד את הוועד להתיישבות, רכש קרקעות, אבל גם את איך שבשנה הראשונה הוא מכר את החלקה וחזר לרוסיה. לבונטין האמין שההתיישבות צריכה להיות עצמאית, ובראשה צריכים לעמוד אנשים עמידים. הוא המשיך להגן על רעיונותיו אלו אל מול הקולות הסוציאליסטים והקומוניסטים בתנועה הציונית. הוא היה המגן הנחרץ של הקניין הפרטי. ב-1887 היה זלמן דוד לאחד המצטרפים הראשונים לתנועה הציונית בהנהגתו של תיאודור הרצל. ב-1901 התמנה למנהל הבנק העברי בלונדון, ב-1903 הפך למנהל החברה האנגלו-פלסטינית - חברה שמממנת רכישת קרקעות של שכונות יהודיות מעבר לחומות יפו, שכונת הרצליה בחיפה, ואדמות בעמק יזרעאל. עם הזמן, שם הבנק האנגלו-פלסטיני ישונה לבנק "לאומי". זלמן דוד נפטר ב-1940 בתל אביב. הוא נקבר בבית הקברות של ראשון לציון.
פעם במקום הזה עמד קולנוע "נעמן". ההקרנות הראשונות של הסרטים האילמים בארץ התקיימו בחצרו של יצחק לייב טופורובסקי, נפח במקצועו, המתיישב הצעיר ביותר, שהגיע מיקטרינוסלב (דנייפרופטרובסק). אותו טופורובסקי שמצא דרך לחדור את הסלע בקרקע לצורך כריית הבאר. בנו של טופורובסקי, אהרון, היה מפעיל המכונות בראינוע בחצרם. באחת מההקרנות התרחשה שריפה. אהרון סבל מכוויות קשות, ונפטר זמן קצר לאחר שהובאה לבית החולים בירושלים. רק 10 שנים לאחר המקרה, בשנת 1927, חזרו ההקרנות לראשון לציון. במקום הזה נבנה בית קולנוע. בית הקולנוע נקרא נעמן, על שם נעמן בלקינד, אחיינו של ישראל בלקינד- מייסד ביל"ו. נעמן הואשם בריגול למען בריטניה על ידי הטורקים במלחמת העולם הראשונה והוצא להורג בדמשק. בשנת 1938, בעודו בורח מצ'כיה ומהתפשטות הנאציזם, הגיע נער בן 19 בשם אהרון רוט לראשון לציון. אהרון הצעיר עבד בבית קולנוע משפחתי בעיר קטנה מיקולוב. הוא זה שיפתח את בית הקולנוע תרצה, ואז את בית קולנוע ראשון, ואז יתמנה למנהל בית קולנוע נעמן ההיסטורי. הוא פתח בתי קולנוע ב-4 ערים נוספות. ובסוף סגר את כולם. כיום במקום הזה שוררת שממה. בשנת 2010 לרוט מלאו 91 שנים, בתי הקולנוע שולבו במרכזי קניות גדולים. ומעט זוכרים איך הכול התחיל.
הבית הזה עומד בהצטלבות רחובות כרמל ונורדאו. כרמל נקרא כך משום שעל צירו ניצב היקב "כרמל" ורחוב מקס נורדאו נקרא על שמו של פסיכולוג וינאי מפורסם שהיה ידידו ועוזרו של הרצל. הבית היה בבעלות גרשון גורביץ'. גרשון נולד בווילנה, ורכש השכלה בוורשה. ב-1885 יחד עם פוחצ'בסקי שמוכר לנו, הגיע לארץ ישראל במסגרת אותם ששת הנערים שנשלחו ע"י "חובבי ציון". להבדיל מפוחצ'בסקי, גרשון הגיע לראשון לציון כעבור 3 שנים מעלייתו ארצה. עד אז למד חקלאות בצפון הארץ. במהרה זכה גרשון בכבודם של המתיישבים, ובמקביל לעבודות המשותפת עם פוחצ'בסקי, התקדם לאחד התפקידים הניהוליים ביקב. ב-1936 דגל בפתיחת מוזיאון בראשון לציון, שיספר את סיפור הקמת עיר. רעיון זה מומש על ידי נכדו - אבשלום לשם - עורך דין ישראלי מפורסם. הוא הקים את מוזיאון ראשל"צ.
הבית המפואר (שבמקור היה בן 2 קומות) נבנה למען משפחת בלקינד על ידי אשר לוין - איכר עשיר שלא נתמך ע"י פקידי הברון. משפחת בלקינד לא עמדה בהוצאות הבנייה ומסרה ללוין את השטח ואת המבנה. לוין השלים את הבנייה ושיכן בבית את בניו. בקומה הראשונה הייתה מרפאת בנו, גדעון, ובקומה השנייה התגורר בנו אלישע עם משפחתו. גדעון למד רפואה בפריז, שם פגש את הלנה רובינשטיין, בלרינה מרוסיה. לשניים נולדה בת, זהבה, שהתגוררה בלונדון עם בעלה אלפרד שרמן - המזכיר האישי של מרגרט טאטצ'ר. בשנת 1983 הוענק התואר "סר" לשרמן וזהבה הפכה באופן רשמי לגבירה. אבל כבודה של זהבה בראשון לציון לא נשמר לה בגלל התואר, אלא בגלל שאביה גדעון נהג לתת טיפול רפואי חינם לחיילים בעודו אומר "זה התרומה שלי למען מערך ההגנה של המדינה". דודה של זהבה, אחיו של גדעון - אלישע - היה המייבא הראשון של מכוניות מארק וויליס, והוא היה לבעל הרכב הפרטי הראשון בראשון לציון.
כיום משמש בניין זה את יד לבנים של ראשון לציון. הוא מרכז תרבות וחינוך ומכלול להנצחת זכרם של חללי מערכות ישראל ופעולות איבה. בשנות הקמת הישוב נבנו בנינים אלו לצורך שיכון מערך הפקידות של הברון רוטשילד. במרפסת של הקומה השנייה אפשר להבחין במספר דמויות עשויות צלליות. היצירה מספרת על ביקורו של תיאודור הרצל בראשון לציון בשנת 1898. עיקר מטרתו של הביקור הזה בארץ היה להיוועד עם הקיסר הגרמני וילהלם השני. הקיסר היה בארץ בביקור ממלכתי, ובמהלכו ביקר במושבות הגרמניות בחיפה ובמרכז וכמו כן נועד עם פאשה הטורקי בירושלים. הרצל השיג את מטרתו בעת שנפגש עם גורם משפיע בפוליטיקה העולמית, והעלה את המודעות לרצונם של היהודים להקים מדינה בארץ מולדתם. ה"פגישה" נמשכה רק כמה דקות, על יד שערי מקווה ישראל. האירוע היה קצר מכדי שילכדוהו במצלמות, אז הוחלט לעשות פוטומונטאז'. הרצל צץ בראשון לציון לזמן קצר לאחר האירוע. הוא בילה כאן פחות מיממה. ידוע היה שהרצל חלק על מעשי הפקידים של רוטשילד, אך למרות זאת התקבל בחום בבית הפקידות ואפילו התזמורת של המושבה נגנה לכבודו. מכאן המשיך הרצל לבית לוין, האיכר העמיד שלא נזקק לתמיכה. ומשם הלך לגן העיר, לבית העם כדי לשאת דברים, ובילה את הלילה בבית הפקידים. בבוקר השקים לקום ומיהר לנס ציונה ולרחובות.
במקום הזה עמד בית חד קומתי, שרכש שמואל כהן בשנת 1887. הוא הגיע ממולדובה ונהיה לכורם. שמואל ניגן מנגינות עממיות על הכינור ובמשך הזמן נדבק אליו הכינוי "סטמפניו", על שם כנר כליזמר נודד מסיפורו של שלום עליכם. שמואל הלחין מנגינה על סמך מנגינה עממית ששמע בילדותו לשירו של נפתלי הרץ אימבר. שיר שיהפוך בעיטו להמנון הלאומי של מדינת ישראל. השיר הקצרצר חובר על ידי נפתלי הרץ אימבר עוד בהיותו ברומניה, אך כאן בראשון לציון הוא הוסיף אליו עוד מספר בתים. הדבר קרה במרתף בית קטן שנמצא במוזיאון העירוני היום.
הבית הזה נבנה על ידי אברהם זאב גורדון. הוא הגיע לראשון לציון מווילנה, קנה את השטח ונהייה לכורם. בקומה השנייה גרו בני משפחתו, וקומת הקרקע נועדה לשכירות. בין הדיירים הרבים של הבית הזה היו הרבה אנשים מעניינים. זוכרים את מהומותיהם של יוסף פיינברג וישראל בלקינד? לאחר שהורשו לחזור חזרה ליישוב שכרו חדר כאן ליוליק פיינברג - אחיו של יוסף, ואשתו פאניה בלקינד, אחותה של ישראל. החתן של גורדון - הולצמן, גידל בחצר ביתו יענים. נוצותיהם היו מוערכים בהרבה באירופה. מי יודע, אם לא מלחמת העולם הראשונה, אולי עסקו של הולצמן היה משגשג? בשנות ה-30 רכש הולצמן אדמות נרחבות דרומית לירושלים, הלא היום הם גוש עציון. מול הבית, מעבר לכביש, עמד בחצר ביתו של טופורובסקי (שלא נשתמר) הראינוע הראשון. אך בעודו פועל, כאן פתחו הזוג לונדון בית מלון. שמו היה פשוט למדי: "פנסיון לונדון". אהרון לונדון, בהיותו עגלן מיפו, התחתן עם רוזה (שושנה) מראשון לציון וקנה כרכרה, שבה הסיעה נציגי הוועד לביירות ולבגדד. בתור תמורה קיבל לונדון את הזכות לפתוח את המלון. מאוחר יותר הבית נמכר לשען צוזמר, שחנותו הייתה בקומה הראשונה. בשנים שלפני מלחמת העצמאות צוזמר תיקן בסתר נשקים שהיו מיועדים ללוחמים היהודיים בכוחות ההגנה של היישוב.
זה הוא בית הספר הראשון בעולם שלימד בעברית. בית הספר נוסד בשנת 1886, והוא נקרא חביב על שם דב חביב לובמן - מנהל ומורה בבית הספר. משפחת לובמן נחשבת לנצר למשפחתו של רבנו תם מצרפת. כל בני המשפחה נועדו להיות רבנים וקיבלו חינוך בהתאם. דוב לובמן התרשם מאוד מהרעיון הציוני ובסתר ממשפחתו עבר למוסקבה ומשם לפריז. בשנת 1885 הגיע לארץ ישראל. הוא דגל בחינוך העברי הראשון. כל מקצועות ההוראה בבית הספר נלמדו בעברית כולל תנ"ך וגמרא.
אנחנו נכנסים למתחם המוזיאון של ראשון לציון. הוא כולל בתוכו מספר מבנים היסטוריים אשר מיצגים את תולדות המושבה ואת תולדות המדינה לפחות בשני סמליה העיקריים: ההמנון והדגל. בניין בעל שתי קומות מימין לכניסה נבנה בשנת 1911 ע"י מנחם מנדל אברמוביץ' ובנו מרדכי. מנחם מנדל ברח בגיל 11 משלטונות הרוסים אשר נהגו לגייס ילדים יהודים לשירות בצבא למשך 20 ויותר שנים ובעצם כך לגרום להם להתנצר. הוא ניצל אצל משפחה אומנת ברומניה. התאהב באסתר אברמוביץ' – בת המשפחה, נשאה לאשה, קיבל את שם משפחתה והזוג עלה לירושלים. הם קיוו לעסוק בטחנת קמח כפי שידעו לעשות ורכשו טחנה ומחסן. בגלל הגג הרעוע של המבנה, נרטבה התבואה בשקים ונבטה וכל רכשום ותקוותם ירדו לטמיון. הם באו לראשון לציון וקיבלו חלקת אדמה ובית מפקידות הברון ובמשך השנים החזירו את החובות לפקידים והפכו לאיכרים עצמאיים. בשנת 1902 בנם יעקוב נהרג בידי ערבים ביפו ובתם הקטנה נפטרה בגיל צעיר. עקב כך בשנת 1911 החליטו לבנות את הבניין הנוכחי ולקיים בו תמיכה בשכבות החלשות של המושבה. הם העניקו לינה חינם ואוכל לנזקקים. לאחר שהלכו לעולמם הבית שינה את ייעודו אך שמר על תכליתו. הוא הפך לקליניקה בה נתנו שירותי רפואה למי שלא היה מסוגל להרשות לעצמו ביקור רופא. בשנת 1982 עם הקמת המוזיאון המבנה הזה הפך למבנה הראשון במתחם.
אולמות אלו של המוזיאון מספרים את הסיפור של המייסדים. המשפחות הראשונות שהקימו את וועד חלוצי יסוד המעלה ועלו על הקרקע. בין היתר מוצגים חפצים, מסמכים ותמונות היסטוריות. בית הספר העברי הראשון גם מוצג כאן. אלו הם ספסלי הלימוד וקטעי מחברות של התלמידים. את יסודות הבניה של מבנים בארץ חדשה למדו המתיישבים אצל קהילה של מתיישבים גרמנים, הלא הם הטמפלרים שכבר בנו מושבות לתפארת. גוטליב שומכר ממושבה גרמנית בחיפה תכנן את בניין היקב. כמו כן הבניה הטיפוסית של המרתפים עם קורות ברזל וחצי קימור עשוי לבנים למדו המתיישבים מהטמפלרים. בחדר הפנימי המורחק מספרים על מיני צמחים שניסו לגדל המתיישבים ועל הצלחות וכישלונות אשר נחלו.
הבית הזה נבנה בשנת 1882 ונועד לשכן את סניף הדואר ושירותי הרפואה. כיום הינו חלק ממוזיאון ראשון לציון ובו מוצגת תערוכה של בעלי המלאכה במושבה. מוצגת כאן מלאכתו של נפח, מר טופורובסקי המפורסם. הוא זה שהלחים פלדה על מקדח הבאר ועשה את חרש הברזל הראשון בארץ ישראל.
הבית הזה נבנה ע"י אליעזר אלחנן שליט בשנת 1883. אליעזר נולד למשפחה חרדית בליטא. הוא התייתם בגיל צעיר ואחיו גידלוהו. משגדל עבר לפולטבה שבאוקראינה ונשא לאשתו את שרה מבית אהרונוביץ'. משפחת אהרונוביץ' לא קיבלה את "המתנגד הציוני" והזוג הצעיר עבר ליפו עם חמשת ילדיהם. שליט התיידד עם אנשי וועד מתיישבי יסוד המעלה ונמנה עם מייסדיי ראשון לציון. משפחת שליט גידלה כרמים עצי זית ושקדיות. הם גרו בבניין למשך 40 שנה. בראשון לציון נולדו להם עוד חמישה ילדים. כל הבנים למדו בבית הספר העברי הראשון – בית ספר חביב. הבן הבכור למד רפואה וגר בפריז. בן נוסף יסד התיישבות יהודית באוסטרליה. בתם נישאה לאמריקאי והשתקעה בארה"ב. בת נוספת חייה בראשון לציון ועסקה בניסיון לגדל את תולעי המשי. בת בשם ברכה אשר עלתה עם משפחתה לארץ ישראל בגיל 4 חודשים, אך נפטרה ממחלה. זה היה המוות הראשון במושבה. היא נקברה מתחת לעץ השקמה בראש הגבעה בה נוסדה ראשון לציון. הבן הבכור כאב מאוד את פטירתה וכתב ביומנו: "זה היה הקורבן הראשון על מזבח האידיאלים של הוריי". בת רחל הייתה הילדה הראשונה של משפחת שליט שנולדה בארץ. אחריה נולד בנם לב. הוא חבר לאחיו באוסטרליה, אחר כך עבר לאמריקה הדרומית ובסוף השתקע בדרום ארה"ב. הוא היה חובב נלהב של תחרויות רודאו ונמחץ מתחת לסוסו. בתם מלכה הייתה פעילה ידועה בארגון ויצ"ו. אחיה התאום מרדכי למד רפואה באירופה והשתקע בלונדון. הבת הקטנה לאה שלטה במגוון שפות, השתתפה בהקמה של בית ספר ריאלי בחיפה, תרגמה משוררים של ימי הביניים ונפטרה בגיל 98 בניו יורק והובאה לקבורה בחלקה המשפחתית בבית קברות בראש הגבעה.
בחצר ביתו של שליט נבנה מחסן ואורווה. כיום הם שוחזרו וממחישים כיצד ניהלו את משק התחבורה במושבה. לעגלה שבחצר קראו בשם כלי תחבורה מפואר: הדיליז'נס. למעשה זו עגלת מסע רגילה לאותם הימים. יתכן מאוד שכך נראתה העגלה בה הסיעה אהרון לונדון את חברי ההנהלה לביירות וקיבל בתמורה את הזיכיון לניהול פנסיון לונדון.
הבית הזה הינו אחד משלושת הבתים הראשונים שנבנו במושבה. את הבית בנה מכספו שרגא פייבל הייסמן - סוחר עמיד שעלה מעיר ניקולייב אשר על שפת הים השחור באוקראינה. שרגא נמנה יחד עם לבונטין, פיינברג ושליט בקבוצת המייסדים. לאחר המרד נגד פקידי הברון וגירוש פיינברג ובלקינד, הייסמן מכר את ביתו כאות מחאה ועזב את ראשון לציון לירושלים. בעיר הקודש הוא התחבר לחבורה של נטורי קרטא במאה שערים. במרתף הבית במשך מספר חודשים התגורר נפתלי הרץ אימבר – מחבר שיר התקווה. נפתלי נולד בעיירה זלוצ'ב לא הרחק מעיר לבוב. את התקווה חיבר עוד ברומניה בעת מסעותיו ברחבי אירופה. במקום זה חיבר עוד מספר בתים לשירו והציעו להרצל בתור ההמנון של התנועה הציונית. הרצל סירב לקבל את השיר. בשנת 1903 כאשר נידונה תכנית אוגנדה בקונגרס הציוני העולמי, מתנגדי התכנית שרו את התקווה ושמו דגש מיוחד על המילים "עין לציון צופיה". התקווה הפכה להמנון הרשמי של התנועה הציונית בשנת 1933 ובאופן רשמי הפכה להמנון של מדינת ישראל רק בשנת 2014. נעלה לקומה השנייה של הבית. בשנת 1885 חגגו שלוש שנים לראשון לציון. לצורך כך תוכננה תהלוכה לאורך הרחוב הראשי. בראש התהלוכה אמור היה לרכב על אתון לבן מר אוסוביצקי. באותם הימים היה חביב על המתיישבים כאשר טיפל ביתומי ברודי, צעיר ונמרץ. בעוד שנה הוא יהפוך לפקיד הברון ובעוד שלוש שנים המתיישבים ימרדו בו. הוחלט שהרוכב על האתון הלבן יניף את דגל הישוב. ללא ספק אתון לבן הוא רמז לביאת המשיח. את הדגל היו צריכים להמציא. את דגל המציא ישראל בלקינד. הוא תפר אותו יחד עם פאני מיירוביץ. הם תפרו רצועות כחולות על יריעת בד לבן עם מגן דוד באמצע. בעוד 14 שנים בבאזל בקונגרס הציוני הראשון דוד וולפסון יציע להרצל דגם של דגל דומה. הרצל יסרב אבל בסוף יסכים.
בניית בית הכנסת החלה בשנת 1885. יותר ממחצית סכום הבניה הקצה מכספו צבי לבונטין – דודו של זלמן דוד לבונטין – האיש שקנה בכספו את מחצית מאדמות עין קרא המקורית. את הבניין תכנן דוד פפרמייסטר – מהנדס בנין ואדריכל אשר תכנן את בית הסריה המפורסם של יפו. במהרה פקידי הברון התערבו בתהליך הבנייה. במקום להיבנות כבית כנסת חסידי כפי שתוכנן מראש, בית הכנסת נבנה בנוסח אשכנזי אחיד. מלאכת הבניה נמשה כ-4 שנים ובית הכנסת נחנך בשנת 1889 – שנת ביקורו השני של הברון במושבה. במשך השנים החזית שונתה במקצת. נבנה קיר בחזית השובר את הגמלון המקורי עם כיתוב של שנת הנחת אבן הפינה, היא 1885. במרתפי בית הכנסת אחסנו כלים חקלאיים. הסיבה לכך היא סירוב של השלטונות הטורקיים לתת אישור בניה למבנה דתי. התושבים השיגו התר לבניית מחסן לכלים חקלאיים במקום זה והיו חייבים לעמוד בהיתר שקיבלו. מאוחר יותר מרתפי הבניין שימשו לגן ילדים אשר היה הראשון בעולם בו חינכו את הילדים בשפה העברית.
צלצול הפעמון של המושבה נועד להודיע לתושבים על אירועים חשובים. ביניהם זמני תחילת וסיום העבודה, ביקורם של אח"מים, שרפה או אפילו גניבה. עם הזמן, כאשר שימוש בטלגרף והטלפון כבש את עולם, הצורך בפעמון הופסק והחליטו להציבו על רום האנדרטה למתיישבים הראשונים. כעבור זמן קצר הפעמון נעלם. בשנת 1982 כאשר נפתח המבנה הראשון של מוזיאון המושבה יצרו פעמון חלופי והציבוהו במקום המקורי. הפעמון המקורי התגלה רק בשנת 2014. הנערים גנבוהו מהאנדרטה והחביאוהו בחצר אחד הבתים. מפאת הבושה והפחד מענישה לא אמרו דבר במשך שנים, אך המצפון לא נתן מנוח ודרך שליח מיוחד על מנת להישאר בעילום שם, הפעמון המקורי הוחזר לבעליו האמתיים – התושבים של ראשון לציון.
הקיוסק כמו גם הוויטרינה בבית הסמוך נועדו להמחיש את חיי היום יום של המושבה בשנות הארבעים של המאה הקודמת. מכרו כאן משקאות קלים, את הגזוז המפורסם, וספרים חיכו ללקוח מזדמן בפתח מספרתם.
את הבית הזה בנו בשנת 1900 יעקוב ובתיה קנר. הם עלו לארץ ישראל בשנת 1881 וחיו שש שנים בביירות. יעקוב עסק בנפחות אומנותית. בראשון לציון נהיו לכורמים. הבית של משפחת קנר שונה מבתים אחרים במושבה. מעל קומת המרתף מכל ארבעה עבריו סובבת את הבית מרפסת פתוחה. המשפחה הייתה ערירית ולאחר מותם הבית עבר לבעלות המושבה. המבנה שימש מטרות ציבוריות. זמן מה שימש המבנה את מגן דוד אדום ולפני פרוץ מלחמת העצמאות התקיימה בו מפקדה מקומית של ארגון ההגנה. לאחרונה שימש המבנה לתצוגות אמנות זמניות וכעת (2018) מהווה חממה לחברות הזנק (סטארטאפ).
אנחנו מגיעים לנקודה אחרונה במסלול שלנו. ממולנו בפינת רחובות רוטשילד ומוהליבר בצל האקליפטוסים הגבוהים עומד לו בית מוזנח למדי. זהו בית הפקידות הראשון. הוא נבנה בשנת 1883 עבור פקידי הברון. לפני יותר ממאה שנה הבית היווה סמל לשלטון המוחלט כמעט של הפקידים. הם חלקו קצבאות, קיבלו החלטות בכל הנוגע לחיי יום יום במושבה, בחסדיהם וברחמיהם היו תלויים המתיישבים הראשונים. ממש כאן התרחש המרד וממש מכאן עזב את המושבה למקווה ישראל הפקיד אוסוביצקי. עם השנים כאשר את תפקידו מילאו מנהלים אחרים: ליאון, חיים, בלוך וחזן, התעצב איזון שברירי בין הון הברון לבין האידיאלים של המתיישבים הראשונים. התהווה האיזון השברירי בין יהודיות מזרח ומערב אירופה, בין חסידים למשכילים, בין אנשים שונים אשר התחברו יחדיו על בסיס אמונה אחת: אמונה בגאולת הארץ והקמת מדינת ישראל בארץ ישראל. כאן הכול התחיל.
