פלאפל הוא מאכל אייקוני נוסף של אוכל הרחוב הישראלי. הוא מבוסס על אותם גרגרי חומוס - אפונת הכבשים כמו שקוראים לו בכמה ממדינות אירופאיות. רק בניגוד לחומוס, לא מדובר במרקם של פירה, אלא בטחינה גסה יחסית בתוספת קטניות אחרות והרבה תבלינים. התרכובת הזו מטוגנת בשמן עמוק, ולפי הקופטים, הנוצרים הראשונים במצרים העתיקה, מאכל זה שימש כתחליף בשר בתקופת הצום. השם "פלאפל" הוא בא מערבית ומקורו במילה פלפל. ככל הנרא פלפל מהווה בסיס לשם המאכל משום המסורת של הוספת פלפל בשפע בתרכובת לפני הטיגון הייתה נפוצה מאוד. הדבר החשוב ביותר בפלאפל הוא הטריות. כדורים צריכים להיות מטוגנים היטב ובו בזמן להיות פריכים עם קרום חום דק מאוד. כל ניסיון להקפיא את התערובת של פלאפל או לשמור כמות לטיגון בהזדמנות מוביל לאובדן הטעם ואף להופעת טעם לוואי מריר וגס. פלאפל עם טחינה הוא השילוב הטעים ביותר. עם זאת, הוא נהיה טעים עוד יותר כשמוסיפים לטחינה מעט סירופ תמרים ובצל. הצורה הטובה ביותר להגשת הפלאפל היא עשבי תיבול - חסה, עגבניות טריות, חצילים מטוגנים - תמיד מוסיפים טעם. אגב, כמה טיפות מיץ לימון יוסיפו רכות ועדינות למאכל הלאומי האמיתי הזה של המזרח התיכון. עכשיו בואו נגלה את הסודות. אז מיהו ה"לאומי" יותר מבין השניים? חומוס או פלאפל? זה פשוט. כשמדובר על צפון ישראל, לבנון, מזרח טורקיה ומרכז עיראק - חומוס. אם אנחנו מדברים על המרחב שבין שכם ועד מצרים, לוב וחופי צפון אפריקה עד תוניסיה - פלאפל. אבל אתם אף פעם לא תטעו במאכל הלאומי אם תזמינו פיתה עם חומוס ופלאפל.