לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, שוב הופיע העניין במכלול זה. איש עסקים מצרי רצה להקים כאן את גורד השחקים הגבוה ביותר במזרח התיכון, והודי ששירת בצבא הבריטי ניהל משא ומתן על רכישת אתר, אך הם לא הצליחו. לאחר תום המלחמה ניצלו שלטונות המנדט הבריטי את הבור כדי לעצור תושבים שלעתים קרובות הפרו את העוצר שהוטל בעיר. בשנת 1950 התכנסה כנסת ישראל במקום בית פרמין, ליד תעלת שיבר. עיריית ירושלים בחנה את שאלת החלופות לבניין החדש של בניין העירייה. אופציה אחת היתה הבור של שיבר, שהיתרונות שלו היו גם קרבה למבנה הכנסת ומיקומה המרכזי. בסופו של דבר נדחתה התוכנית בשל קשיי מימון. לפי גרסה אחרת, הם אומרים שבגלל שיקולים אידיאולוגיים, ראש העיר לא עזב את מקומו ההיסטורי בגבול עם העיר המזרחית, שהיתה בשליטת ירדן. בסופו של דבר, כדי איכשהו לשפר את החור הזה, היה פה פארק ציבורי. בשנת 1956 הציג הפרלמנט הבריטי את מדינת ישראל במתנה - חנוכיית ברונזה, מעשה ידי האמן בנו אלקן. הוא הותקן בבור סמוך למבנה הכנסת, ב -15 במאי באותה שנה, לרגל יום העצמאות השמיני של מדינת ישראל, בטקס בו השתתפו אלפי אנשים. בגלל מיקומה נקרא הפסל כמנורה של הכנסת, והבור קיבל גם את הכינוי "גן המנורה". ב -1966 עברה הכנסת למקומו הנוכחי, ומנורת הכנסת הועברה אתו והועמדה לפני השער הראשי, למרגלות גן הוורדים. Translated with Google Translate
