הבית הזה הינו אחד משלושת הבתים הראשונים שנבנו במושבה. את הבית בנה מכספו שרגא פייבל הייסמן - סוחר עמיד שעלה מעיר ניקולייב אשר על שפת הים השחור באוקראינה. שרגא נמנה יחד עם לבונטין, פיינברג ושליט בקבוצת המייסדים. לאחר המרד נגד פקידי הברון וגירוש פיינברג ובלקינד, הייסמן מכר את ביתו כאות מחאה ועזב את ראשון לציון לירושלים. בעיר הקודש הוא התחבר לחבורה של נטורי קרטא במאה שערים. במרתף הבית במשך מספר חודשים התגורר נפתלי הרץ אימבר – מחבר שיר התקווה. נפתלי נולד בעיירה זלוצ'ב לא הרחק מעיר לבוב. את התקווה חיבר עוד ברומניה בעת מסעותיו ברחבי אירופה. במקום זה חיבר עוד מספר בתים לשירו והציעו להרצל בתור ההמנון של התנועה הציונית. הרצל סירב לקבל את השיר. בשנת 1903 כאשר נידונה תכנית אוגנדה בקונגרס הציוני העולמי, מתנגדי התכנית שרו את התקווה ושמו דגש מיוחד על המילים "עין לציון צופיה". התקווה הפכה להמנון הרשמי של התנועה הציונית בשנת 1933 ובאופן רשמי הפכה להמנון של מדינת ישראל רק בשנת 2014. נעלה לקומה השנייה של הבית. בשנת 1885 חגגו שלוש שנים לראשון לציון. לצורך כך תוכננה תהלוכה לאורך הרחוב הראשי. בראש התהלוכה אמור היה לרכב על אתון לבן מר אוסוביצקי. באותם הימים היה חביב על המתיישבים כאשר טיפל ביתומי ברודי, צעיר ונמרץ. בעוד שנה הוא יהפוך לפקיד הברון ובעוד שלוש שנים המתיישבים ימרדו בו. הוחלט שהרוכב על האתון הלבן יניף את דגל הישוב. ללא ספק אתון לבן הוא רמז לביאת המשיח. את הדגל היו צריכים להמציא. את דגל המציא ישראל בלקינד. הוא תפר אותו יחד עם פאני מיירוביץ. הם תפרו רצועות כחולות על יריעת בד לבן עם מגן דוד באמצע. בעוד 14 שנים בבאזל בקונגרס הציוני הראשון דוד וולפסון יציע להרצל דגם של דגל דומה. הרצל יסרב אבל בסוף יסכים.
לפנינו מסלול טיול ייחודי. ההבדל ממה שמוכר לנו בטיולים עירוניים הוא, שאת תפקיד המדריך עושה הטלפון החכם שלכם. כמו בכל טיול לוקח זמן להתחבר למדריך, לסגנון שלו, לקצב ולמסלול. אך ההבדל הוא, שאתם מדובבים לבד, מנווטים לבד ומקציבים לבד – הכול לפי סגנונכם. רק, תנו לעצמכם זמן להתרגל ותגלו סיפור אמתי מלא תהפוכות, שזור דמויות, שמחות ואכזבות, בו אגדות אורבניות קמות לתחייה ומסתיימות בתקווה וסיכום פשוט: הכול התחיל כאן.
