בימי מלחמת השחרור הייתה רמלה נתונה בין הפטיש לסדן. מחד גיסא חנו בה כוחות ערביים בפיקודו של חסן סלאמה ומאידך גיסא פגעו בעיר כוחות הפלמ"ח וההגנה – הם פוצצו מבנה מנהלי סמוך לשוק וגם את המפקדה של חסן סלאמה. גם כדוריהם של לוחמי האצ"ל פקדו את רמלה, ושוב אנשי ההגנה ניסו לכבוש את העיר, אך ללא הצלחה. צחוק הגורל הוא שרק עם כיבוש לוד נכנעה גם העיר רמלה. הלוחמים יצאו ראשונים מהעיר ואחריהם ברחו בבהלה תושבי העיר הערבים. מעריכים כי בין 50,000 ל-70,000 תושבים ערבים נטשו את רמלה עם כיבושה ב-1948. לאחר קום המדינה שוקמה העיר ואוכלסה בעולים חדשים. התפתחות רמלה החלה בהדרגה עם כל עלייה ארצה. המדינה אפשרה לכ-500 נוצרים לשוב לרמלה, ומאוחר יותר חזרו אליה גם תושבים ערבים. החל משנות החמישים החלו קראים רבים להתגורר ברמלה. הכת הקראית שייכת ליהדות, אך כופרת בתורה שבעל-פה. היא נוסדה במאה ה-8 בפרס ובמאה ה-11 הצליחה לגדול עד כדי כך שהשפעתה הייתה גדולה יותר מזו של הרבנות היהודית. בשנות השמונים הפכה רמלה למרכז העולמי החשוב ביותר של הכת הקראית בישראל והתיישבו בה שלושת רבעי מכלל המאמינים הקראיים. ברמלה הוקמו שני מבנים מרשימים – בית כנסת קראי ומרכז רוחני קראי ששמו "היכל שלמה".