כמעט עשר שנים יעברו מהרעיון ליצירת אנדרטה לשוברט ליישומה (1872). עם זאת, ראוי לציין כי בשנת 1862 קיבלה האגודה למען זמר זכר וינה את היוזמה לכבד את זכר המלחין הגדול עם קונצרטים בתשלום, והעבירה את ההכנסות לאנדרטה. הכל היה בסדר אם רוב הכסף לא היה מבזבז על לילות כיף חדשים וקונצרטים עממיים. אולם יוזמה זו נתנה השראה למועדוני זמר אחרים לקחת חלק גם במימון. שנתיים אחר כך (1864) לאחר פזמונים כבדים, היה ברור שצריך להציב את האנדרטה בפארק העיר, אבל איפה? מועדון הזמר הגברי דגל בנקודה הגבוהה ביותר בפארק העיר (לימים נקרא Zelinkahgegel), אך המקום נמצא בהתאם לאדריכלות הפארק. ואז עלתה שאלה נוספת: שוברט ללא משקפיים! עם ניקוד ועט? אולם הוועדה המייעצת האמנותית של מועצת העיר מצאה כי במקור להציב את שוברט, תחת עץ לינדן (לינדן), בסביבה טבעית ששרה את דמותו ורוחו של המלחין הגדול. קרוב יותר לאנשים, במבט אל האנשים, במוזיקה של האנשים. "מחוט עלים ירוקים," אמר בהמשך, "דמות השיש של פרנץ שוברט בולטת במשך שנים." Translated with Google Translate
פארק העיר כספר בית. צריך רק לגעת בסדינים המצהיבים שלה, והעיר תטוס בהתלהבות לזרוק את סיפוריה. הם ייכתבו בכתב יד קליגרפי עם תלתלים קלאסיים, מחקים את העידן, או מכתבי עט קצוצים, בהתאם להוראות התקופה. בהתרברבות ערמומית הם יניפו אזרחים מפוארים על הדום או, כמו שלדים בארון, יסתירו את מעשיהם המגונים בצל סמטאות רחוקות. העצים שלו לוחשים על שמועות, בריכות שומרות סודות אילמים ונחילי יונים סוחפים עלים יבשים מהמסילה כמו אבק מכריכת ספר. וככל שאתה נשאר בפארק יותר זמן, אתה מבין שהזמן מכניס את הכל למקומו, היצרים נעלמים ורק גן עדן ושקט מתנשאים על החיים, תוך התבוננות בהבלים הארציים מלמעלה. פארק עירוני כזה בוינה. Translated with Google Translate