צילומים חדשים אלו מתוך המיצב מציפים אל פני השטח את השלב המבעית והאפל ביותר של ההפרדה הנאצית — המעבר מגזירות קטנוניות ואיסורי יום-יום אל קטלוג גזעי טוטאלי ומדוד של דם. הצו מ-19 בדצמבר 1938, שחייב עיתונאים ובני זוגם להמציא הוכחות חותכות ל"מוצא ארי" שרשרת דורות אחורה עד שנת 1800, לצד לוחות המידע המציגים את כרוניקת הצווים ובהם חוקי נירנברג הידועים לשמצה משנת 1935, מסמנים את מחיקתו המוחלטת של הפרט. בשלב זה, אישיותו של האדם, פועלו או אמונתו עוקרו מכל תוכן: המדינה הנאצית לא התעניינה אם האזרח הגרמני הניצב מולה הוא פטריוט מושבע, גיבור מעוטר ממלחמת העולם הראשונה, יהודי מומר שהוטבל לנצרות או אתאיסט גמור. מבעד לטבלאות משפטיות קרות ויבשות, חישבה המערכת את מידת "טוהר הדם" שלו על פי מוצאם של סביו וסבתותיו בלבד.

השלטים הללו, השזורים כגידול פרא בתוך נופו הפסטורלי של הרובע הבווארי, מפרקים לגורמים את הלוגיסטיקה הקרה של השואה ומבהירים כי האסון לא החל ברכבות השילוח מזרחה. מכונת ההשמדה שכילתה את חייהם של 160,000 מיהודי ברלין בין השנים 1945-1933 פעלה כתהליך מתוכנן, מדורג ומחושב היטב:

שלילת זכויות האזרח (1935-1933): הפיכת היהודים מאישים בעלי זכויות ל"נתיני המדינה" חסרי קול, נטולי דרכונים והגנה משפטית.

בידוד, נידוי וסימון (1941-1935): גזילת מקורות הפרנסה, שדידת הרכוש, חסימת המידע, חובת עדית הטלאי הצהוב והוספת השמות הכפויים "שרה" ו"ישראל" לתעודות המזהות כחלק מתיוג משפיל.

עקירה וגירוש (החל מאוקטובר 1941): מאותו רובע בווארי ממש, דרך רציפי תחנת הרכבת התחתית "באיירישר פלאץ" ותחנת הרכבת גרונוולד, שולחו אנשים מרוקנים מנכסיהם, חסרי כל ונטולי הגנה אל הגטאות ואל מחנות המוות.

ההד ההיסטורי: מדוע חוקק בישראל "סעיף הנכד"? קיים קשר ישיר, טרגי וסימבולי עמוק בין אותן טבלאות חוק המופיעות על שלטי המיצב בברלין לבין ספר החוקים של מדינת ישראל. בשנת 1950 חוקקה הכנסת את חוק השבות, המבטיח לכל יהודי את הזכות לעלות ארצה. אולם בשנת 1970 נכנס לתוקפו תיקון דרמטי לחוק — "סעיף הנכד" (הדור השלישי). על פי תיקון זה, הזכות לעלייה ולקבלת אזרחות מוקנית לכל אדם שיש לו לפחות סב או סבתא יהודים, ללא קשר לשאלה אם הוא נחשב ליהודי על פי ההלכה הדתית.

ההיגיון מאחורי החלטה היסטורית זו נולד כמענה ישיר, כמעט תמונת מראה, לחוקי הגזע של נירנברג. על פי הצווים הנאציים, אדם הוגדר כ"יהודי" או כ"מישלינגה (בני תערובת) מדרגה ראשונה" ונחרץ גורלו להישלח אל תאי הגזים, אם היו לו שלושה או שני סבים וסבתות יהודים. משמעות הדבר היא שמכונת ההשמדה ההיטלראית צדה ורדפה בני אדם בדיוק עד לדור השלישי.

מתוך תפיסה זו קבעו אבותיה המייסדים של מדינת ישראל: מדינה שקמה כדי לשמש מקלט בטוח לעם היהודי, מחויבת לפתוח את שעריה ולהציל כל אדם שהנאצים ראו בו מספיק "יהודי" כדי לרצוח אותו.

בדרך זו, החוק הישראלי הפך באופן מודע ומחושב את הנוסחה הנאצית: המקום שבו חוקי נירנברג השתמשו בדור השלישי של אבות העבר כדי להנפיק גזר דין מוות, חוק השבות השתמש באותו דור שלישי בדיוק כדי להעניק את הזכות לחיים, לביטחון ולאזרחות. טבלאות הנוסחאות המשפטיות שהיו תלויות פעם על עמודי הרחוב בברלין כקולר על צווארם של חסרי הישע, מהדהדות כיום בדרכוניהם של בני אדם שמצאו מולדת ומקלט בארץ אבותיהם.