צילומים חדשים אלו חושפים שלט המפרק לגורמים את המנגנון שבאמצעותו הוכפף עולם הקולנוע לאידאולוגיה הנאצית. על צידו הקדמי של השלט ניבט ציור של פסגת הר מחודדת, ועליה הכיתוב "Der Berg ruft" ("ההר קורא") לצד סמלה של אולפני הקולנוע הגרמניים האגדיים Ufa בפינה העליונה. זוהי קריצה ישירה לסוגת "סרטי ההרים" (Bergfilm) שהייתה פופולרית להפליא באותם ימים; סרטים אלו, שהעלו על נס את הטבע הפראי והמאיים, את רוח ההתגברות העצמית ואת תעצומות הנפש, גויסו במהרה בידי המכונה הנאצית כדי לבסס את מיתוס העליונות הארית.
צידו השני של השלט מצטט את אחד מחוקי היסוד המוקדמים והמשמעותיים ביותר של השלטון החדש, שנחקק חודשים ספורים בלבד לאחר מינויו של היטלר לקנצלר — ב-28 ביוני 1933: "סרט יוכר כגרמני אך ורק אם הופק בגרמניה על ידי אזרחים גרמנים ממוצא גרמני". צו זה היווה את חוד החנית בחיסול התרבות העצמאית, והוא הכה בכמה חזיתות במקביל.
הצירוף המכובס "ממוצא גרמני" (deutscher Abstammung) הטיל בפועל צנזורה גזעית נוקשה וחסרת רחמים, הרבה לפני חקיקתם הרשמית של חוקי נירנברג ב-1935. בן לילה, אלפי אנשי מקצוע ממוצא יהודי — במאים, תסריטאים, צלמים, מלחינים ושחקנים — נזרקו החוצה ולא הורשו עוד לקחת חלק ביצירה הקולנועית.
סרט שלא זכה בחותמת הכשר של "סרט גרמני" נשלל ממנו כל מימון ממשלתי, הטבות מס, וחשוב מכל — הזכות להפצה מסחרית רחבה. היה זה חיסול ממוקד מבחינה משפטית, מהלך נקי כביכול שנומק בתור "הגנה על התוצר המקומי", אך נועד למחוק את היוצרים הבלתי רצויים. לאחר שטיהר את השטח מאמנים חופשיים, משרד התעמולה של גבלס השתלט לחלוטין על אולפני Ufa. הקולנוע חדל מלהיות אמנות והפך לבית חרושת לייצור דוקטרינות גזעניות — החל מסרטים רומנטיים ותמימים למראית עין כמו "סרטי ההרים", ועד לסרטי שטנה אנטישמיים מובהקים.
מסלול זה נפרש כרוניקה של נישול וגירוש, המקדימה את ההשמדה הפיזית — החל מהרווחה הבורגנית של "הרובע הבווארי" האינטלקטואלי והיהודי שלפני המלחמה, ועד לשתיקה המהדהדת בין כותלי המוזיאון היהודי. נקודת הזינוק היא ברחובותיה השקטים של שכונת שונברג, שבהם שלטי זיכרון משמשים שופר לצווים הנאציים. כאן מומחש, צעד אחר צעד, תהליך שלילת צלם האנוש והזכויות: החל מאיסור על פריטי לבוש מסוימים ועד להעלאת בית הכנסת באש ב"ליל הבדולח". כאן נחשף מנגנון השינון האפל של הטוטליטריות. שער הכניסה לרובע — תחנת הרכבת התחתית "באיירישר פלאץ", שנפתחה בימי הזוהר של האר-נובו ב-1910 — הפכה בשנות הארבעים לצומת לוגיסטי שילוח אל המוות, גלעד אילם שנותר בדמות אריחי הקרמיקה הכחולים שעל קירותיה.
בנסיעה דרך צומת "נולנדורף פלאץ" השוקק, מי שהיה פעם פעימות הלב החופשי של "שנות העשרים העליזות", אנונים דרומה לאורך עורקי המים של תעלת לנדוור ליד "האלשס טור". אתנחתא קלה בבית הקפה הקהילתי Café MadaMe ב"מרינגפלאץ" מחזירה לרגע את החמימות של שכנות טובה, רגע לפני נקודת הסיום — המבנה הדה-קונסטרוקטיביסטי בעיצובו של דניאל ליבסקינד. הארכיטקטורה של המוזיאון קורמת עור וגידים וממחישה את האסון, תוך שהיא שמטה את הקרקע תחת רגליו של המבקר ומערערת את חוש ההתמצאות שלו.
ב"גן הגלות", עמודי הבטון הנטויים והאדמה המשופעת מעבירים חוויה חושית מטלטלת של ניכור, השפלה ואובדן דרך, בעוד "מגדל השואה" האטום משאיר את האדם לבדו מול קירות אפורים וקרן אור בודדת. אקורד הסיום מהדהד ב"חלל הזיכרון", שבו פסיעות המבקרים על פני אלפי מסכות הברזל מקישות קול נפץ מתכתי וצורם — יד זיכרון מחרישת אוזניים לחיים שלמים שנמחו כלא היו.
