שדרות רוטשילד – מכיכר הבימה עד מוזיאון העצמאות

בבית מספר 1 בשדרות ח"ן נחתם הסכם הכניעה על ידי הנציגים הערביים, ויום לאחר מכן הוכרזה עצמאותה של מדינת ישראל. נוכח איתם היה צבי אורבך, יליד וחניך העיר לבוב. בגיל עשרים עלה לארץ ישראל. הוא התחיל את דרכו בארץ כפועל קיבוצניק וסיים כקבלן בנייה שבבעלותו נמצאות בניות כנסיות בבית לחם ובתים בתל אביב. בהיותו שולט בשבע שפות, היווה נכס חשוב מאוד לצבא הישראלי, ולאחר מכן לשירותי הביטחון הישראליים. בלה בת דינה ויוסף אפלנד שמחרבין בסין, הייתה לרעייתו. הם גרו יחד בבית מספר 16 ברחוב דיזנגוף. בית דיזנגוף גם הוא בית מספר 16, רק בשדרות רוטשילד.

גן יעקב מורכב משני עצי שקמה עתיקים הניצבים בין אולם הקונצרטים ע"ש צ'ארלס ברונפמן וגלריית רובינשטיין. על פי השמועות, שני העצים העתיקים האלו הם אלה שנתנו ליוחנן זראי, עולה מהונגריה, את השראה לכתיבת הוואלס "גן השקמים", שאין לו אוזן אחת שצלילי השיר אינם מוכרים לה. בעבר, במקום הזה ניצבה דיונת חול מסביב לשקמים, והמקום הזה היה גבולה של תל אביב מדרום. כיום, הגן הצנוע מחבר בין כיכר הבימה לבין שדרות ח"ן – מעין המשך לשדרות רוטשילד.

לכיכר הבימה עצמה והמבנים שסובבים אותה נקדיש סיור אחר. בינתיים, הבא נצעד בקטע משדרות רוטשילד, שמתחיל מכיכר הבימה ומסתיים ברחוב בר אילן. כאן נמצא פסל יוצא דופן, שבנוי על יסודות בטון ומחבר ארבעה ריבועים קטנים לריבוע אחד גדול. צורת הפסל בנויה על עקרונות הבתים שהיו מורכבים מארבעה חדרים ריבועיים בזמני המלך דוד. הפסל הוקדש לאדריכלות ה"הבאוהאוס", שבה רוויה העיר הלבנה – העיר ההיסטורית של תל אביב. שני הבתים הלבנים האלה, ששוחזרו בצורה מרהיבה, ניצבים על מקום בו הייתה פעם חוות סוסים שנתנה לתל אביבים הזדמנות לרכב על סוסים. כאן גם פסל יחודי לעיר – שני ספלים שמחוברים בינהם בקשת שנראית כמו זרם מים. הפסל מסמל את ההיסטוריה, שכאילו עוברת ממקום אחד ולמקום אחר בזרם שליו וגדול, בין "תל" – סמל לעתיקות יומין ל"אביב" – סמל להתחדשות ופריחה. כאן נמצא בית הספר הדתי על שם מאיר בר אילן – אחד ממייסדי הציונות הדתית. בר אילן נולד בוולוז'ין (בלארוס), בעיר בה הייתה הישיבה המפורסמת – ישיבת וולוז'ין. בישיבה למדו אברהם קוק, חיים נחמן ביאליק, ברדיצ'בסקי, וויסוצקי, ולפיתוח הישיבה תרם ברודסקי כספים רבים. לא לשווא מוזכרים באיזור שמם של היהודים המשמעותיים שמוצאם ברוסיה. ככל שנתקדם יותר לאורך השדרות, נגלה יותר על המורשת שהשירו יהודי רוסיה לעם היהודי ולמדינתו, דברים חשובים לרגל חגיגות שנת ה-70 לקיומה של המדינה.

קרן רוטשילד רכשה את הבניין הזה לאחר השחזור בשנת 2015, ומשתמשת בו בעיקר לתצוגות זמניות, אירועי תרבות שונים ואירועי אליטה. אבל בשנת סיום בנייתו, 1928, למבנה לא היה שום קשר לרוטשילדים. האדריכל סמפלר בנה את המבנה בשביל המשפחות של שמעון שטרן ואהרון זליג קרינקין, שהיו קרובי משפחה. שמעון שטרן נישא לאחת מבנותיו של קרינקין, ועבד בבית מרקחת המפורסם של קרינקין ברחוב הרצל. קרינקין עצמו יליד וולגוגראד, למשפחה שבבעלותה צי ספינות. לאחר ספיגת הרעיונות הציוניים קרינקין עלה ארצה עוד בשנת 1906, ושטרן עלה ליפו בשנות העליה השלישית, רק ב-1920. בית המרקחת המפורסם של קרינקין לא הפסיק להפתיע את התל-אביבים, עם האבזור הרב שבו. למשל: קרינקין מכר בכמויות גדולות משחה על שם הכיכרורג הרוסי הנודע פוחוב, שהגיע ליפו בשנת 1906 ולא יכל למצוא עבודה כרופא, וגם שטרן ששדרג את בית המרקחת עם הבאת כרטיסי התיאטרון למכירה ואף פתח שם סניף מוניות. בתו של שטרן, יהודית, המשיכה את דרכם של אביה וסבה. היא נישאה למשולם ריקליס, תיד להיות אחד האנשים העשירים ביותר בארצות הברית. ריקליס מימן מאור יותר את הרכישה של חוות השקמים מידי אריאל שרון בשנת 1972, היה שותף לקמפיין הבחירות של הנשיאים בוש האב והבן, והיה אחד האנשים הבולטים ביותר בתמיכתם במפלגה הרפובליקנית של ארצות הברית. ריקליס נולד בשנת 1923 באיסטנבול להורים שברחו מרוסיה. את הפוטנציאל של הבחור יכלה יהודית לזהות עוד בזמן לימודיו בגימנסיה הרצליה. ומה עם הארכיטקט של הבניין, יהודה סטמפלר? סטמפלר נולד בבוצ'אץ', כיום אוקראינה, רק שנתיים לאחר שש"י עגנון נולד שם, סופר יהודי מועמד להענקת פרס נובל. בניה ותכנון סטמפלר למד בלבוב ובשנת 1920 עלה לארץ ישראל. סטמפלר היה פעיל בבנייתה של העיר, והיום 25 מתוך 26 בתיו משוחזרים ועומדים בתל אביב.

לפני שנים היה זה ביתו של אברהם פרידמן. היום, לאחר עידן ההתפתחות והשחזורים, הבניין הוא מלון בוטיר עליתי בישראל, וגם כן למרגלותיו ישנה מסעדת בוטיק צרפתית מהמעלה הראשונה. לפני המלון, בשדרות, ממוקמים מגרשי משחקים וכל הסצינה מזכירה במעט את רומנה של אנה גוואלד. בחלק שהז של הרחוב הוא מוצל בעצים. אך לר תמיד היה כך. בתחילת דרכם של השדרות, היו הם שטופי אור שמש. לרגל הביקור של ווינסטון צ'רצ'יל בארץ ישראל (1921), דיזנגוף המודאג, ראש העיר דאז, החליט לשים עצים לאורך השדרה בטענה שבעיר אין שדרות אירופאיות כלל. דיזנגוף החליט להביא לרחוב עצי דקל רבים, אך דבר אחד שלא ידע הוא שלעצי דקל יש מערכת שורשים ענקית מתחת לאדמה שבלעדיה הם פשוט לא יוכלו לעמוד. או שננטעו בצורה מרושלת, או שילדי הספר טיפסו עליהם כדי להתבונן האורח המיוחד בעת בואו, אך עץ אחד התרסק לאדמה ולאחריו שעט עץ נוסף. למזל תושבי העיר, אף אחד לא נפגע, אבל כשצ'רצ'יל ראה את המאורע, צחקק ואמר: "הגיע הזמן לנטוע לכם כאן שורשים!".

כאן משני צדדי הרחוב יש שני בניינים מעניינים: אחד בנוי מלבנים – בית האדריכל יוסף ברלין, ומולו בית שבח ורוזה אשכנזי הניצב בהצטלבות הרחובות רוטשילד ובלפור. הבית הזה נבנה בידי האדריכל משה צ'רנר. נולד האדריכל בגאליציה, התחנך בצ'רנוביץ, ובשנת 1921 יחד עם אשתו ריבה עלה לתל אביב. בזכות כשרונו ניצבים כאן בעיר מספר מבנים, ואיתם נמנה בית העיריה הישן והיפהפה של תל אביב, ברחוב ביאליק. בסוף שנות ה-20 היה צ'רנר לאדריכל עירוני, אבל לא הוזכר הרבה. בספרות נזכר שמו רק לעיתים רחוקות, והוא נפטר ב-1962 בירושלים בהיותו עני. חודשיים לאחר פטירתו נפטרה גם אשתו. הזוג היה חשוך ילדים. גורלו של האדריכל יוסף ברלין לעומת זאת, היה שונה ומהופך. ברלין נולד במוהילב (בלארוס), והתחנך בסנט-פיטרבורג. כמו צ'רנרף עלה ברלין לתל אביב בשנת 1921, ומיד נפגש עם ריכארד פוסובסקי, שעלה לארץ ישראל שנה לפני כן, מצ'כיה. ביחד שניהם הקימו את ארגון האדריכלים והמהנדסים הישראלי, והניחו יסודות לבית ספר לאדריכלות בארץ ישראל. מבניו של ברלין נשמרו עוד בסנט-פטרבורג. בעיר הרוסית הפרוייקטים שלו ניצבים ברחוב גאצ'ינסקאיה, ואילו בתל אביב מבניו שונים בתכלית. בתל אביב אבן הבניה בה השתמש הייתה שונה, אבן שיצרה משחק אבסטרקטי במראה המבנה, שבתל אביב מזכיר מעט את מראה הבניינים בסגנון אקספרסיוניסטי וישנו גם דמיון לסגנון האר-דקו.

כיום בבניין זה ממוקמים משרדי הארגון "נפש בנפש" אשר נוסדה בשנת 2002 ושמה לה כמטרה לעודד ולתמוך בשובם של יהודים מארצות הברית וקנדה, כמו גם מהקהילה היהודית העולמית שדוברת אנגלית.

אם נסתכל מקרוב, ניתן לראות למעלה את הכיתוב "בית מוזס". מדובר על אחת המשפחות העשירות והמשפיעות ביותר בישראל – משפחת מוזס. יהודה מוזס היה בנו של רבה הגדול של העיר קאליש (בעבר בשטחה של האימפריה הרוסית, כיום ממוקמת בפולין). הוא התחיל את עסקיו בעבודות טקסטיל בלודג', ולאחר השתלטות העיר בידי כוחות הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, הוא נסע למוסקבה. בשנת 1923 הוא היגר לארץ ישראל וייסד את מפעל הטקסטיל "לודז'יה" בהצטלבות הרחובות נחמני ויהודה הלוי – רחוב מקביל לשדרת רוטשילד. בשנים שלאחר מכן הוא ייסד בנק, רכש אדמות וקרקעות, והיה אחד מהיזמים הידועים ביותר בארץ ישראל. אבל ההכרה והפרסום של משפחת מוזס נוסעים ממקום אחר לגמרי. בשנת 1939 גרשום קומרוב, נכדם של אברהם וינטה קומרוב מהעיר סורוקה ייסד את עיתון "ידיעות אחרונות". כעבור כמה חודשים לאחר ההוצאה לאור של ההדפסות הראשונות, קומרוב מכר את העיתון לבעל בית הדפוס בו הודפס העיתון, אלכסנדר מוזס כפיצוי על כמויות הכסף הנכבדות אותן היה חייב לו. כך התחיל הקשר ההדוק בין העיתון הכי מוכר בארץ למשפחת מוזס. אפילו פרישתו של העורך הראשי של העיתון, עזריאל קרליבך והקמת העיתון המתחרה מעריב על ידו, לא הצליחו לשבור את כוח הרצון של משפחת מוזס. הם אפילו מכרו נכסים וקרקעות על מנת לתמוך בעיתונם. כיום "ידיעות אחרונות" היא מחזיקת מדיה ענקית

המבנה הזה מימין, אחד המבנים היפים ביותר בעיר, נושא את שם בעליו לוין ועוד שם די מפורסם: "השגרירות הרוסית". הבניין נבנה על ידי יהודה מגינוביץ' ב-1924, בשביל היהודי אמריקאי יעקב צבי לוין, העולה לארץ ישראל עם משפחתו משיקגו. מגידוביץ' הוא יליד אומן. אביו היה מומחה לכובעים, ואמו הייתה עקרת בית. יהודה התחנך באודסה, עבד בעבודות אדריכלות ובשנת 1919 עלה ארצה בספינה המפורסמת "רוסלן". יהודה מגידוביץ' היה מהנדס העיר הראשון והשאיר אחריו צוואה של מבנים מעניינים ולא רגילים. הבניין הבא בתור שמגידוביץ' בנה יראה לנו את עצמו בהצטלבות הרחובות אלנבי רוטשילד. יעקוב צבי לוין, בעל הבניין הראשון שהוזכר, נפטר 10 שנים לאחר בנייתו, ומשפחתו מכרה את הנכס לצבי בראייר, שפתח בבניין בית ספר ללימודי השפה האנגלית וחלק משרדי. בחלק מהמשרדים השתכן בנק האשראי, שלימים יתפרסם בשם UBANK, שמשכנו הרשמי נמצא בהמשך הרחוב. לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל השתכנה בבניין שגרירות ברית המועצות. בפברואר 1953 התרחש במבנה פיצוץ. החבלה תוכננה ובוצעה על ידי מוחים לאחר חיסול אנשי הועד האנטי-פאשיסטי על ידי סטאלין, ועד שכל משתתפיו היו יהודים. החיבול גרר משבר דיפלומטי בין יחסי ישראל – ברית המועצות, ורק אחרי מות סטאלין היחסים חודשו ונפגמו שוב אחרי מלחמת ששת הימים. רק בזמני שלטון גורבוצ'וב היחסים הוחזרו לשגרה ושערי הברזל נפתחו לעליה של מיליון וחצי מהגרים מברית המועצות לישראל, גל עליה שללא ספק שינה את פני החברה והמדינה העברית. הרבה מהנדסים ואדריכלים, שנמנו עם מיליוני העולים בגל העליה הזה, היו שותפים לשחזור מבנים היסטוריים כמו לדוגמא בית לוין, בעת שדיברו על בוני המבנים האלה שנבנו קצת פחות ממאה שנה קודם לכן.

בשדרות רוטשילד עומד לו כיסא על במה. עליו, התיירים אוהבים לקחת סלפי כאילו שהם יושבים בכס המלכות. הרבה גם שואלים ומתעניינים בעיקרון של הכיסא האקראי הזה, אבל הפריט הזה לא קיים בשביל לסמל משהו, למתוח ביקורת או לתת עקרונות לעיר. הכיסא קיים בשביל שכל אדם שרואה אותו יראה משהו משלו בכיסא. מה שאני רואה הוא – רפליקה לקפה קנקן ההיסטורי, היכן שחבבו אינטלקטואלים וסופרים להיפגש. הכיסא ה"וינאי" מאוד מתאים לסצנת קפה קנקן. מי יודע, אולי על כיסא כזה ישב פעם נתן אלטרמן כשהמוזה תקפה אותו והוא כתב את אחד היצירות המפורסמות שלו. ממול, ניצבת השוקולדיה המפורסמת "מקס ברנר". עודד ברנר, גבר ישראלי ממוצע, אחרי שירותו הצבאי נרשם לקורס קונדיטוריה בבית הספר "תדמור". הקורס מומן על ידי משרד העבודה, ויועד לחיילים משוחררים. כך הכל התחיל. כאשר ברנר נקשר למקצוע הקונדיטוריה בנשמתו, נשלח ללימודי קונדיטורה באוסטריה, גרמניה, ושווייץ ולאחר שכשרונו הבשיל פתח את החנות הקונדיטורית הראשונה שלו ברעננה, יחד עם עמיתו מקסים פיכטמן בשנת 1996. היום, הרשת שלו "מקס ברנר" שייכת לענקית המזון "שטראוס".

הבניין ההיסטורי המשוחזר להפליא שלפנינו, כמעט כמו גורד שחקים מודרני – הוא מבנה של הבנק הבינלאומי הראשון בתל אביב. הוא נבנה בשנת 1924 בידי האדריכל דוב הרשקוביץ, אשר הגיע מרוסיה. אשתו אנה (חנה) הייתה פסנתרנית אשר העבירה שיעורים פרטיים, ולא היו פונים אליה בשום צורה מלבד אנה מויסייבנה. אפילו עד היום בספרות העברית קוראים לה אנה מויסייבנה. בתם איזה הייתה אישה פרובוקטיבית ויצירתית, אומנית מפורסמת ומעצבת. בבניין זה היו חתונות תחת חופה, כאן מוקמה חברת קדישא, בנוסף כאן נעשה רישום אזרחים ובכלל היה זה מרכז תרבותי וקהילתי בחיי העיר בשנות ה-20 של המאה ה-20.

לפנינו אחד מגורדי השחקים הראשונים ביותר בעיר. זוכרים את בית לוין? את בנק האשראי שנוסד בו לאחר מות הבעלים? אז למעשה בבניין הענק הזה הסתיים סיפורו של אותו בנק, כאשר בשנת 2015 מוזג עם הבנק הבינלאומי. אבל לפני שעבר לשליטתו המוחלטת של הבנק הבינלאומי, בשנת 1965 הבנק נרכש על ידי נכדו של רוטשילד, אותו אחד אשר על שמו נקראת השדרה. בשנת 1996 הבנק נרכש על ידי קבוצת הבנקאות אינווסטק מדרום אפריקה. במהלך כל שנות קיומו של הבנק הוא נחשב לשותף אמין ומקצועי בתחום בנקאות הפרטית וניירות ערך.

הבניין היפה הזה ברוטשילד/אלנבי שוב מזכיר לנו את בית לוין, או את השגרירות הרוסית. מבנים אלו קשורים אחד לשני דרך האדריכל אשר תכנן את שניהם - יהודה מגידוביץ' מאומן. בבניין זה מוקם מלון הפאר הראשון בעיר. הוא נפתח בשנת 1921 ונקרא "מלון בן נחום", ומאוחר יותר מלון גינוסר. ציורי הקירות הפנימיים נעשו בעיצוב מיוחד של מנחם מנדל קרול, אשר הגיע עם משפחתו מהעיר ראדום (האימפריה הרוסית בזמנו, כיום פולין). הוא וארבעת בניו ייסדו בתל אביב את אגודת בעלי המלאכה וקיבלו את התואר "צבעי העיר". מאז יומו הראשון של המלון נקשרו אליו מקרים רגילים לימינו אך יוצאים מגדר הרגיל באותה תקופה. לדוגמה, קבלן הבנייה העסיק פועלים ערבים, מה שגרם לאי שביעות רצון של תושבי העיר. או כאשר בכניסה למלון הציבו פסל אומנותי המייצג רבי ותלמידיו. הקהילה הדתית של העיר האשימה את ההנהלה בכפירה והפגינה כנגד המלון. באותו המקום גנבו את ארנקה של צינה דיזנגוף (אשת ראש העיר של תל אביב!) באור יום.

אם לא הספקתם להשתקלד אצל מקס ברנר, אז ארומה זאת החלופה שווה את תשומת הלב שלכם. אנחנו נמצאים ליד כיכר המייסדים של העיר. כאשר חילקו את שטח אחוזת בית – לימים העיר תל אביב – התנהלה ההגרלה בדיונות חול בין המתיישבים. בפסל הזיכרון מוזכרים שמות ושמות המשפחה של כל המתיישבים הראשונים, ומהצד השני שפונה למזרקה מוארים שלבים שמראים את התפתחות העיר. העיר הזדקקה לסמל משלה אחרי שהסטטוס שלה רשמית שונה והעיר נותקה אדמיניסטרטיבית מיפו, בשנת 1921. דיזנגוף פנה אל קבוצת אמנים עם בקשה ליצור לעיר העברית הראשונה סמל ודגל. בוריס שאץ, יליד עיירה לא גדולה ליד העיר קאונאס (קובנו), היה כבר פסל ידוע, שעבד עם אנטקולסקי ועמד בראש האקדמיה לאמנות על שם בצלאל בארץ ישראל. הוא הציע לא רק סמל ודגל, אלא הוא עשה תחרות בין תלמידיו לקישוט באמצעות איורי קרמיקה מבנים בתל אביב. התחרות עליה הכריז הציעה פרס כספי גדול למנצח. המנצח היה נחום גוטמן, אמן צעיר שיצר מקרמיקה את שערי העיר ואת הימאים בקישור של עתיקות וחדשנות, מה שמסמל את העיר תל אביב. בסמל העיר אפשר לראות שבעה מגני דוד. הרעיון לדווקא שבעה כוכבים מגיע עוד מחוזה המדינה היהודית, תיאודור הרצל, שהציג את הרעיון בספרו ארץ ישנה חדשה (אלטנוילנד). הרצל כתב בספרו ששבע הוא מספר שעות העבודה ביום – לפי החזון שהכתיב הרצל למדינה היהודית החילונית שעתידה לבוא. ליד הפסל הזה ניצב עוד פסל, של מאיר דיזנגוף, ראש העיר המיתולוגי של תל אביב. מאיר דיזנגוף נולד במולדובה (אז האימפריה הרוסית), ושירת בצבא הרוסי. בעיר ז'יטומיר פגש בזינה, בבית שהיה מיועד לו ללינה. דווקא היא הייתה אהבת ליבו היחידה במשך כל חייו, והקשר היה הדדי. דיזנגוף הספיק להיות סטודנט הפקולטה לכימיה בסורבונה, תעשיין זכוכית בליון, מנהל מפעל זכוכית בארץ ישראל תחת מרותו של הברון רוטשילד, שליח הקונגרס הציוני, מייסד חברת חלוצים ביפו, מייסד חברת ספנות והוא גם שירת כשליח בלגיה בארץ ישראל. אדם כזה מכובד ועסוק לא היה יכול שלא להיות ראש העיר הראשון, וגם המפורסם ביותר של העיר העברית הראשונה. בביתו שלו, ברוטשילד 16, הכריז בן גוריון על עצמאות מדינת ישראל.

לקינוח נבקר את הקיוסק המפורסם בהצטלבות הרחובות הרצל ורוטשילד- לב העיר הלבנה. הוא נפתח בעיר בשנת 1910, כמעט מייד לאחד ייסוד העיר עצמה. השלטונות העירוניים הכתיבו לקיוסק חוקים נוקשים: שטח אזור המסחר לא יעלה על 4 מטרים רבועים בלבד ומותר היה למכור אך ורק משקאות קלים, ללא טיפה של משקאות חריפים. קיוסקים צצו בכל פינה בעיר, והסחר במים מוגזים פרח. המילה "גזוז" נכנסה לאוצר המילים הנפוץ, ואפילו ביאליק, המשורר הלאומי, קבע פועל משורש גז"ז. על פי הסיפורים, כאשר ביאליק התהלך בקיוסק הזה, אמר אמירה בעברית כה גבוהה שרק מומחה לשפה היה יכול לפענח אותה. אגב, כתובה על שלט ליד. יחד עם זאת, מספרים שביאליק היה חובב ונוהג לפטפט ביידיש, וכאשר שאלו אותו איך יכול להיות שהמשורר הלאומי בשפה העברית היה יכול להשתמש בגלוי ובחופשיות בשפת גלות הוא השיב: "אני לא עובד בשבתות".