האופרה של וינה. בקושי אפשר לדמיין את וינה בלי לזכור את בית האופרה המפורסם שלה. זוכרים את פרנץ יוזף? זה היה בתקופת שלטונו, הוחלט להרוס את הקירות, כדי לנקות את השטח במקומם להניח צירים רחבים ונוחים. אז הופיעה רינגנג בוינה - חוגים סביב העיר העתיקה ויצירת קשר נוח ומהיר לעיר החדשה. אגב, בעקבות הדוגמה של וינה, היו ערים רבות באימפריה האוסטרו-הונגרית, למשל, בקרקוב. ברחובות הרחבים החלו ללכת סוסים, אשר לאחר מכן יוחלפו בחשמליות. ובשביל האדריכלים הופיעה חזית חדשה שלא יתוארה, ובשנת 1861 הונח בניין האופרה של בית המשפט. הבניין תוכנן על ידי כמה אדריכלים, אבל הטון נקבע על ידי אדוארד ואן דר נול, פרופסור באקדמיה לאמנויות יפות וינה, אקלקטיסט (באנשים הפשוטים: לאסוף את הכל יפה). הפתיחה הגדולה התקיימה ב -25 במאי 1869 עם האופרה של דון ג'ובאני של מוצרט. בפתיחה נכחו הקיסר פרנץ יוסיף עצמו והקיסרית אליזבת (עמליה יבגניה מבוואריה - סיסי המקסים), אבל רק ואן דר ניל, או מחברו, אוגוסט זיקארד פון זיקרדסבורג, לא חיו לראותו. היצירה שלהם, זמן רב לפני ההגשה הראשונה, ביקורת על הציבור. הבניין נקרא "הטבעת השוקעת". לא היו בה מדרגות קדמיות ורק כמה צעדים הפרידו בין הכביש. אבל האדריכל נעלב ביותר על ידי השוואת היצירה שלו עם התבוסה של אוסטריה ליד Sadovaya בצ 'כיה. אירוע זה התקיים בקיץ 1866 במהלך זכייה פרוסאית אוסטרו, כאשר רק 6 שבועות אוסטריה איבדה לצמיתות השפעה בגרמניה ואיטליה. ב- 4 באפריל 1868, תלה ואן דר נול את עצמו בבניין התיאטרון שלו, ולאחר 10 שבועות מת עמיתו זיקרדסברג משחפת. אירועים אלה זעזעו את הציבור עד כדי כך שאפילו פרנץ יוזף קרא למבקרים להיזהר יותר בהצהרותיהם, ועכשיו הוא עצמו דבק באותו ביטוי בכל מה שקשור לאמנות: "זה היה יפה ושמחתי מאוד" ובכן, לא ברז'נייב? Translated with Google Translate