רמלה לוד

בריכת הקשתות ברמלה, המסגד הלבן, שוק רמלה, המסגד הגדול, בית קברות בריטי ברמלה וכנסיית גיאורגיוס הקדוש בלוד

י שמחפש אטרקציה עם ניחוח מסתורין, ימצא את מבוקשו ברמלה. בצפון העיר נמצאת בריכה מדהימה ביופייה, שממוקמת מתחת לאדמה בין קשתות מרהיבות, שמזכירות את הקשתות של האבירים בימי הביניים. אולם בריכה זו נבנתה הרבה לפני שבאירופה למדו ליצור קשתות יפות כאלה.

הבריכה נבנתה על ידי המוסלמים בסוף המאה ה-8, ומטרתה הייתה אגירת מי המעיינות שהגיעו לרמלה דרך אמת המים מגזר. היום המים נאספים בבריכה מהגשמים ואפשר לשוט בה בסירות קטנות. מקור השם שניתן לבריכה בקשתות תמך המחזיקות עמודים משני הכיוונים ויוצרות רושם של בריכה מקומרת. העמודים ניצבים בשלושה טורים ובחמש שורות, ובין כל זוג עמודים יש קשת. לחובבי הנוסטלגיה נזכיר כי שלמה ארצי, זאב רווח ודובי גל צולמו כאן בסצינה מתוך הסרט "חסמבה ונערי ההפקר".

אחד האתרים היפים ברמלה הוא "המסגד הלבן". שם זה ניתן לו בשל השיש הלבן המכסה אותו ומבליטו בין המבנים סביבו. מסגד זה מורכב משני חלקים שלכל אחד תפקיד שונה. החלק התחתון נבנה כמסגד תפילה במאה ה-8, ועליו נבנה לאחר כ-600 שנה "המגדל הלבן", ששימש למעשה כמבצר. בחלקו העליון יש חרכי ירי וקשת שמאפשרת לשפוך שמן רותח על האויב. המגדל משמש היום גם לתצפית יפה על לוד, רחובות, יער בן שמן, השומרון ותל אביב.

בתחתית מתחם המסגד אפשר לראות את מאגרי המים ששימשו את תושבי העיר. מאגרים אלו דומים לבריכת הקשתות, אך הם יבשים מאחר שאמת המים מגזר שמילאה אותם כבר נהרסה.

מי שיבקר היום ברמלה יתקשה להאמין שעיר חיה ותוססת זו הייתה יישוב מנומנם במשך מאות שנים. המסגדים היפהפיים והבניינים המרשימים שבה עשויים להטעות את המטייל. את העיר רמלה הקימו הערבים כ-50 שנה אחרי שכבשו את ארץ ישראל, בתחילת המאה ה-8 לספירה. רמלה הוכרזה כבירת המחוז ולכן זכתה לשפע של הטבות. מאחר שרמלה נוסדה כעיר חדשה היא נהנתה מתכנון אדריכלי שלא כפוף לתכתיבי הערים העתיקות, ובית אומייה השליטים שפכו עליה המון כסף. התכנון האדריכלי של רמלה דמה לערים שנבנו בסגנון רומאי – רחובות רחבים, ישרים ובמרכזם מבני ציבור. ברמלה פעלו שווקים תוססים שנמכרו בהם סחורות מגוונות, ואפשר לומר כי כבר לפני 1200 שנה הגו את רעיון שוק רמלה-לוד. גם בתחום הסניטרי השקיעו מאמצים רבים בפיתוח רמלה, והיא זכתה לאמות מים חדשות ולמערכת העברת מים ואגירתם בצורה מתוכננת היטב. המסחר בעיר רמלה היה מהמתקדמים בארץ. בזכות המיקום המרכזי שלה הצליחה העיר להיות מרכז סחר בינלאומי, ממנה יוצאו דבלים, חרובים, צימוקים, סבונים משובחים, כלי חרס, טקסטיל (בעיקר כותנה), זכוכית, מתכת, ואפילו יין (למרות האיסור המוסלמי על שתייתו). הסחורות הגיעו לארצות קרובות ורחוקות – מסוריה, מצרים וערב הסעודית עד עיראק הודו וספרד. לשם פיתוח מרכז הסחר, הוקמו ברמלה בנקים שנתנו שירותי אשראי, הלוואה, הפקדת כספים, ואפילו הטבעת מטבעות הייתה ברמלה. הכסף כידוע גורר אחריו כוח, ואכן שליטי המחוז התיישבו ברמלה עם משפחותיהם, וכך גם קרובי ומקורבי השליטים. גם ראשי הקהילה היהודית העדיפו את רמלה על ירושלים. בעיר ישבה אוכלוסייה מגוונת – מוסלמים, נוצרים, ארמנים, שומרונים, קראים ויהודים. לרוע מזלה של רמלה פגעו בה כוחות הטבע והרסו אותה – רעידת אדמה גדולה שהתרחשה ב-1068 פגעה בעוצמה חזקה בעיר ורמלה נחרבה. מעריכים כי מספר ההרוגים הגיע עד ל-25,000 איש. למרות שרמלה שוקמה היא כבר לא חזרה להיות מה שהייתה – בירת המחוז עברה לירושלים, מיוחסי העיר נטשו אותה, ובהמשך היא עברה לידי הצלבנים. הנוצרים מייד מצאו בעיר קשר לתנ"ך וקבעו כי רמלה היא "הרמה", העיר ממנה הגיע שמואל הנביא (אין לכך כל ביסוס מדעי), והם אף הביאו את עצמותיו של שמואל, כדבריהם, וקברום בנבי סמואל. מבחינה מנהלתית לא הייתה לרמלה חשיבות רבה בעיני הצלבנים. גם האיוּבּים, בראשם עמד המנהיג המפורסם צלאח א-דין לא העריכו את רמלה, ולאחר שכבשוה, שבו והחזירוה לידי הנוצרים. השושלת הבאה – הממלוכית לא התעקשה להחזיר את העטרה ליושנה, והעדיפה את עזה כעיר מחוז, אולם הם בנו ברמלה מבנים מפוארים כמו המסגד הלבן ועוד מספר מסגדים יפים, והם שינו גם את הייעוד של כנסייה צלבנית והפכוהו למסגד. במאה ה-15 בנו הנוצרים ברמלה אכסניית דרכים מפוארת לצורך עולי הרגל הקתולים. בשנת 1516 כבשה האימפריה העות'מאנית את רמלה, והנה נדמה כי היא תתאושש, אך שוב פגע בה הטבע – ב-1546 זעזעה את אדמתה רעידת אדמה חזקה שהרסה חלק ניכר מהעיר. רמלה המשיכה לנמנם ואפילו תותחי נפוליאון לא הצליחו להעירה משנתה ב-1799. במאה ה-19 התחילה פריחה מחודשת ברמלה – תיירים ועולי רגל הגיעו לעיר ונבנו בה אכסניות רבות. גם יהודים מפורסמים הגיעו אליה, למשל בן-גוריון ובן-צבי ניהלו את אסיפת פועלי ציון במלון של משפחת ברסלבסקי ב-1906. הגנרל הבריטי אלנבי פלש לארץ ישראל והביס את התורכים ב-1917. בימי שלטון הבריטים שגשגה העיר ונבנו בה בתי פאר, נסללו בה רחובות והוקמה בה עירייה. אך כצפוי, החליט שוב הטבע להפריע להצלחתה וב-11 ביולי 1927 זעזעה את העיר רעידת אדמה שמוטטה בניינים וגבתה קורבנות רבים.

בימי מלחמת השחרור הייתה רמלה נתונה בין הפטיש לסדן. מחד גיסא חנו בה כוחות ערביים בפיקודו של חסן סלאמה ומאידך גיסא פגעו בעיר כוחות הפלמ"ח וההגנה – הם פוצצו מבנה מנהלי סמוך לשוק וגם את המפקדה של חסן סלאמה. גם כדוריהם של לוחמי האצ"ל פקדו את רמלה, ושוב אנשי ההגנה ניסו לכבוש את העיר, אך ללא הצלחה. צחוק הגורל הוא שרק עם כיבוש לוד נכנעה גם העיר רמלה. הלוחמים יצאו ראשונים מהעיר ואחריהם ברחו בבהלה תושבי העיר הערבים. מעריכים כי בין 50,000 ל-70,000 תושבים ערבים נטשו את רמלה עם כיבושה ב-1948. לאחר קום המדינה שוקמה העיר ואוכלסה בעולים חדשים. התפתחות רמלה החלה בהדרגה עם כל עלייה ארצה. המדינה אפשרה לכ-500 נוצרים לשוב לרמלה, ומאוחר יותר חזרו אליה גם תושבים ערבים. החל משנות החמישים החלו קראים רבים להתגורר ברמלה. הכת הקראית שייכת ליהדות, אך כופרת בתורה שבעל-פה. היא נוסדה במאה ה-8 בפרס ובמאה ה-11 הצליחה לגדול עד כדי כך שהשפעתה הייתה גדולה יותר מזו של הרבנות היהודית. בשנות השמונים הפכה רמלה למרכז העולמי החשוב ביותר של הכת הקראית בישראל והתיישבו בה שלושת רבעי מכלל המאמינים הקראיים. ברמלה הוקמו שני מבנים מרשימים – בית כנסת קראי ומרכז רוחני קראי ששמו "היכל שלמה".

שמו של המסגד הגדול, עשוי לבלבל את המבקר לראשונה ברמלה. המסגד הגדול הוא מבנה, שנוסד מלכתחילה כקתדרלה נוצרית במאה ה-12. הקתדרלה הוקדשה לקדוש הנוצרי יוחנן המטביל, ושרידים ממנה נראים בחצר – שלוש קשתות ושלושה עמודי אבן כסימן לשילוש הקדוש. כשהממלוכים כבשו את הארץ מידי הצלבנים, הם הסבו את המבנה למסגד. הם התקינו בצד דרום (כיוון מכה) גומחת תפילה ("מחראב") וכן דוכן תפילה ("מינבר"). החצר רוצפה לטובת המתפללים, ונבנה גם צריח כדי לקרוא למתפללים להגיע לתפילה בזמן (צריח המואזין). באולם הענק במסגד יש המון קשתות אבן מהתקופה הצלבנית והעמודים מעוטרים בכותרות של צמחים. יש ליד הצריח כתובות עתיקות המעידות על בנייתו בימי השליט בייברס.

בריטניה ספגה אבדות רבות במלחמת העולם הראשונה והשנייה וביניהן. החללים הרבים של הצבא הבריטי בארץ ישראל נקברו במקומות שונים בארץ, כאשר בית הקברות הגדול ביותר הוא רמלה. לבריטים היו חיילים ממדינות שונות – הודו, אוסטרליה, ניו-זילנד ועוד, ואף הם נקברו כאן. בסך הכל נקברו בארץ ישראל כמעט 17,000 חיילים, ובבית הקברות ברמלה – כמעט 6,000. בכל שנה בנובמבר נערך כאן טקס אזכרה בריטי לזכר הנופלים בשיתוף צה"ל. במהלך הטקס נישאים דברים על-ידי כומר, ונערכת צעדה של חיילים בריטים במדים בליווי כלי נגינה מסורתיים. בית הקברות בנוי בצורת צלב, והמצבות אחידות בגודלן. יש חלקות המיועדות לעמים שונים – יהודים, סיקים, תורכים וערבים. לאחרונה נוצרה התעניינות סביב מצבה של חייל ששמו הארי פוטר, ששמו זהה לגיבור ספריה של ג'יי קיי רולינג.

בתקופת הקיסר קונסטנטינוס הראשון (306-337) נבנתה באתר כנסייה שלא הוקדשה עדיין לגאורגיוס הקדוש, שכן המסורת הקושרת אותו אל העיר התפתחה רק במאה ה-5 או ה-6. על פי ההיסטוריון אוסביוס מקיסריה, שם הקדוש לו הוקדשה הכנסייה לא פורסם בתחילה מחשש לרדיפות. בהיות גאורגיוס למגן הדת הנכונה, סימלה הכנסייה המוקדשת לו את ניצחון הנצרות על אויביה, ולכן הפכה ליעד לכל מי שביקש לפגוע בנצרות ובנוצרים. הכנסייה נהרסה בשנת 614 בידי הסאסאנים. היא הוקמה שנית ונהרסה בשנת 1010 בפקודתו של השליט הפאטמי אל-חאכם. הצלבנים שייסדו בלוד את הבישופות הלטינית הראשונה בארץ ישראל הקימו את הכנסייה השלישית במקום באמצע המאה ה-12 וזו בוצרה. ב-25 בנובמבר 1177 צרו כוחותיו של סלאח א דין על לוד והצלבנים גברו עליהם והניסו אותם; אולם ב-24 בספטמבר 1191, במהלך מסע הצלב השלישי, הצליח צלאח א-דין להרוס את הכנסייה. בתקופת הממלכה הצלבנית השנייה, נבנתה הכנסייה שוב, אך עם הכיבוש הממלוכי של לוד בשנת 1260 החריב אותה בייברס, והותיר חלק קטן ממנה בהריסותיה, ככל הנראה כדי לבזותה ברבים. בשטח הכנסייה שהרס ציווה בייברס להקים מסגד, ובהקמתו עשו הממלוכים שימוש באבני הגזית, בעמודי הגרניט והשיש ובכותרות הכנסייה ההרוסה. בשטח המסגד שוכנים שרידים של הכנסייה הביזנטית, ובהם גם עמוד ועליו כתובת ביוונית.

במחצית השנייה של המאה ה-19, כאשר העות'מאנים החלו מעבירים שטחים בארץ ישראל לידי מעצמות אירופה, השטח שלא נכלל במסגד הועבר לממשלת יוון, וזו העבירה אותו לפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית אשר קוממה את הכנסייה ב-1872 בעזרת משפחות מונייר וחבש בנות העיר. לצד הכנסייה הוקם גם מנזר. מאחר שבחלק משטחה של הכנסייה הצלבנית שכן המסגד, שוקמו רק הספינה המרכזית ומעבר האורך הצפוני, ושני האפסיסים שבקצותיהם. בשל מגבלות המקום נוצר בית רוחב, שבו רק שני מעברים: המעברים המרכזי והצפוני של הכנסייה ההיסטורית. רק שני האפסיסים, חלק מהקיר הצפוני ושני העמודים נותרו מהמבנים הקדומים, וכתוצאה מכך חלק מהקירות המודרניים מודבקים אל הקירות המקוריים, ורק על אלה המקוריים נראית פטינה.

מעל הכניסה אל הכנסייה קבוע תבליט אבן המתאר את הקדוש קוטל את הדרקון, ועל דלת הכניסה מופיעה המילה היוונית "NIKA" (ניצחון) בשל כך שהכנסייה מסמלת את ניצחון הנצרות. איקונוסטאזיס מפואר חוצץ בין אולם התפילה לאזור המקודש ובו נראים, בין היתר, דמויותיהם של גאורגיוס הקדוש קוטל את הדרקון, מרים, אם ישו אוחזת בישו הילד, ישו המורה, יוחנן המטביל ואיקונין המתאר את הקמת הכנסייה. במרכז האולם תלויה נברשת זהב גדולה שנתרמה על ידי קהילה יוונית, והיא זהה לזו הנמצאת בכנסיית הקבר. שני גרמי מדרגות במעבר המרכזי מוליכים אל הקריפטה שבה שוכנת מצבת שיש מהמאה ה-19. לפי המסורת קבור ראשו של הקדוש מתחת למצבה, ועליה תבליט של הקדוש במרכזו של אגן שמן לצד הכיתוב ביוונית "ὁ Ἅγιος Γεώργιος ὁ τροπαιο φόρος". ("גאורגיוס הקדוש, מגדלור מאיר").