Зихрон Яаков является одним из первых еврейских поселений новейшей истории в Эрец-Исраэль. Оно было основано в 1882 г. на деньги барона Ротшильда и названо Зихрон Яаков в память об отце Барона Ротшильда – Джеймсе (Яакове). В декабре 1882 года, у араба христианина из Хайфы сто поселенцев–евреев из Румынии, члены организации «Ховевей-Цион», приобрели землю в местечке Заммарин (в переводе с арабского «флейтист»). В ходе заключенной сделки поселенцы получили шесть гектаров земли, включая участки у подножья горы. Несмотря на все усилия и энтузиазм поселенцев, каменистая почва не поддавалась обработке, не хватало орудий труда не было ломового скота и среди пионеров росло отчаяние. В это время в поселении побывал барон Морис фон Гирша, уроженец Мюнхена, ратовавший за еврейскую колонизацию Южной Америки. Он оказал небольшую материальную помощь поселенцам и предложил за его счёт переселиться в Аргентину, но большая часть поселенцев отказалась. После визита барона Гирша поселенцы обратились к известному еврейскому филантропу из Франции - барону Эдмонду де Ротшильду, который, хоть и не разделял на тот момент идею заселения Эрец Исраэль, но всё же откликнулся на просьбу. Земли поселка были переписаны на имя барона Ротшильда, начали строиться школа, аптека и другие здания. После постройки синагоги в 1886 году появляется название Зихрон Яаков в память об отце барона. Сегодня, как и во времена барона, поселок называют «Франция на Кармеле» Здесь продолжает производить вино, центр города изобилует кафе, ресторанами и художественными галереями.

עכו נוסדה לפני כ-5,000 שנה. מקור שמה נותר בגדר תעלומה, אך היה בשימוש גם על ידי השומרים הקדומים וגם על ידי מצרים. ניתן לראות את השם עכו בממצאים ארכיאולוגיים על לוחות חרס כנעניים, בתוכנן של קללות על קברים מצריים ועל קירות מקדש כרנכ במצרים. הנמל העתיק של העיר היה ממוקם מזרחית לחוף המודרני ומרוחק בערך קילומטר מקו החוף (תל נפוליאון).

לאחר יציאת מצרים והתנחלות בני ישראל בארץ כנען, העיר עכו נכללה שטח שבט אשר אך נותרה תחת שלטון כנעני. במאה ה-8 לפני הספירה, עכו נכבשה על ידי האשורים, ובתקופת השלטון הפרסי העיר הפכה לבסיס ימי במלחמת הפרסים נגד מצרים. לאחר כיבושי אלכסנדר הגדול ותחת השלטון ההלניסטי, שונה שמה של העיר ל"פטולמיאוס" על שם תלמי הראשון. העיר הורדה מהתל לקו החוף והפכה לנקודת מסחר מרכזית כחלק מהשינויים שביצא השלטון ההלניסטי. בשנת 54 לפני הספירה פומפיוס סיפח את העיר לאימפריה הרומית. לאחר 4 שנים יוליוס קיסר ביקר בה. במהלך המרד בגדול נגד רומא יצאו מכאן לגיונות רומיים לדיכויו באיזור הגליל. בתקופה הביזנטית נמל קיסריה הפך המרכזי באיזור, ובשנת 638 נמל עכו נכבש על ידי המוסלמים. בתקופה זו יהודים המשיכו להתגורר בעיר, אך הם מעולם לא היוו בה רוב. עידן מסעות הצלב הביא לעכו את תהילתה המוכרת לנו כיום. בשנת 1104, לאחר מסע הצלב הראשון, נכבשה העיר על ידי בולדווין הראשון בסיוע הצי הימי של גנואה, שעליו קיבלה העיר גנואה שליש משטחה של העיר סן ז'אן ד'אקר (עכו). מאוחר יותר, תמורת סיוע צבאי אשר ניתן לממלכת ירושלים הצלבנית, הקומונות של ונציה ופיזה קיבלו נחלות בשטח עכו. בשנת 1187, לאחר תבוסת הצלבנים בקרני חטין, סלאח א דין כבש את עכו כמעט ללא קרב, אך כבר בשנת 1191, לאחר מצור של שנתיים, היא נכבשה שוב על ידי הכוחות הצלבניים בפיקודו של המלך הצרפתי פיליפ אוגוסטוס והמלך האנגלי ריצ'רד לב הארי. העיר הפכה לבירת ממלכת ירושלים הצלבנית והיוותה הקשר העיקרי בין אירופה למזרח התיכון. מסדרים צבאיים צלבניים כגון ההוספיטלרים, הטמפלרים ומאוחר יותר גם המסדר הטבטוני דאגו לעצמם לרובעים משלהם בעיר. יותר מ-40 כנסיות ו-23 מנזרים נבנו באזורים שונים של העיר. אף עיר צלבנית לא נשתמרה עד היום במצב כמו זה של עכו. בשנת 1260 עברה ישיבתו של רבי יחיאל מפריז לעכו עם 300 תלמידיו. קומונות הסוחרים של גנואה, ונציה ופיזה התחרו על אזורי השפעה עד לכדי שבשנת 1256 פרץ סכסוך מזוין בין הוונציאנים לגנואים, המכונה מלחמת סבא הקדוש. בלחימה היו מעורבים אבירי המסדר הטמפלרי, ההוספיטלרי, וכן חיילי האימפריה הביזנטית. בשנת 1291, העיר הצלבנית עכו, שאחדותה נהרסה על ידי סכסוכים פנימיים, נכבשה והושמדה על ידי הכוחות הממלוכים. העיר נבנתה מחדש רק באמצע המאה ה-14. השלטון הטורקי החל בשנת 1517, כאשר העיר נכבשה על ידי הכוחות העות'מאניים בפיקודו של סלים הראשון. בסוף המאה ה-16 ובתחילת המאה ה -17, השליט הדרוזי פח'ר א-דין בנה מחדש את העיר ובתחילת המאה ה-18 שליט הגליל דאהר אל-עומר קבע את כאן בירתו, ביצר אותה עם חומות חדשות והזמין יהודים, מוסלמים ואירופאים להתיישב בעיר. בשנת 1775 עלה לשלטון הקצין הבוסני אחמד, שכונה אל-ג'זאר (הקצב). הוא בנה מסגדים חדשים, מרחצאות, מצודה ושווקים. בשנת 1799, הודות ליועצו היהודי חיים פרחי ולאדמירל האנגלי סידני סמית', אל-ג'זאר הצליח לעמוד בפני המצור שהטיל צבא נפוליאון על העיר. כתוצאה מכך נאלץ נפוליאון לחזור למצרים ולנטוש את תוכניותיו להתקדם להודו. את אל-ג'זאר ירש בנו סולימאן, ואחיו עבדאללה ירש את השלטון אחריו. בשנת 1831 נכבשה עכו על ידי צבא מצרים תחת פיקודו של איברהים פאשא, בנו של מוחמד עלי. ב- 4 בנובמבר 1840, לאחר הפגזת העיר על ידי הצי הצרפתי-אוסטרי, היא הוחזרה לשלטון האימפריה העות'מאנית. בשנת 1868 נידון בהאא-אללה (מירזא חוסיין עלי נורי), מייסד הדת הבהאית למאסר עולם בעיר עכו. לאחר הנחת מסילות הברזל בין דמשק לביירות ובין חיפה לדמשק, איבדה עכו את חשיבותה האסטרטגית עקב התפתחותה המהירה של חיפה, שבאותה העת החזיקה בנמל הגדול ביותר בגליל.

בשנת 1918 כוחות בריטים כבשו את עכו והעיר הוכרזה כמרכז האדמיניסטרטיבי של המחוז הצפוני של המנדט הבריטי בארץ ישראל. הבריטים הקימו בית כלא במצודה הטורקית, שם החזיקו אסירים פוליטיים יהודים, בהם זאב ז'בוטינסקי. בשנת 1947, הכוחות המשולבים של מחתרות האצ"ל והלח"י פשטו על הכלא ושחררו 27 אסירים. באירוע נפלו 9 לוחמים, 5 נוספים נתפסו על ידי הבריטים. על פי תכנית החלוקה של ארץ ישראל, עכו הייתה אמורה להימנות בשטח הערבי של המנדט, אך נכבשה בתאריך 14 במאי 1948, במהלך מלחמת העצמאות. מתוך 12 אלף תושבי העיר הערבים, ברחו כ-8 אלפים למדינות ערב השכנות. כיום העיר מהווה אתהמרכז האדמיניסטרטיבי של הגליל המערבי. העיר מונה 50,000 תושבים, 67% יהודים, 28% ערבים, והשאר הם דרוזים, בדואים ובהאיים. בשנת 2001 נכללה העיר ברשימת המורשת ההיסטורית של אונסק"ו.

עכו נוסדה לפני כ-5,000 שנה. מקור שמה נותר בגדר תעלומה, אך היה בשימוש גם על ידי השומרים הקדומים וגם על ידי מצרים. ניתן לראות את השם עכו בממצאים ארכיאולוגיים על לוחות חרס כנעניים, בתוכנן של קללות על קברים מצריים ועל קירות מקדש כרנכ במצרים. הנמל העתיק של העיר היה ממוקם מזרחית לחוף המודרני ומרוחק בערך קילומטר מקו החוף (תל נפוליאון).

לאחר יציאת מצרים והתנחלות בני ישראל בארץ כנען, העיר עכו נכללה שטח שבט אשר אך נותרה תחת שלטון כנעני. במאה ה-8 לפני הספירה, עכו נכבשה על ידי האשורים, ובתקופת השלטון הפרסי העיר הפכה לבסיס ימי במלחמת הפרסים נגד מצרים. לאחר כיבושי אלכסנדר הגדול ותחת השלטון ההלניסטי, שונה שמה של העיר ל"פטולמיאוס" על שם תלמי הראשון. העיר הורדה מהתל לקו החוף והפכה לנקודת מסחר מרכזית כחלק מהשינויים שביצא השלטון ההלניסטי. בשנת 54 לפני הספירה פומפיוס סיפח את העיר לאימפריה הרומית. לאחר 4 שנים יוליוס קיסר ביקר בה. במהלך המרד בגדול נגד רומא יצאו מכאן לגיונות רומיים לדיכויו באיזור הגליל. בתקופה הביזנטית נמל קיסריה הפך המרכזי באיזור, ובשנת 638 נמל עכו נכבש על ידי המוסלמים. בתקופה זו יהודים המשיכו להתגורר בעיר, אך הם מעולם לא היוו בה רוב. עידן מסעות הצלב הביא לעכו את תהילתה המוכרת לנו כיום. בשנת 1104, לאחר מסע הצלב הראשון, נכבשה העיר על ידי בולדווין הראשון בסיוע הצי הימי של גנואה, שעליו קיבלה העיר גנואה שליש משטחה של העיר סן ז'אן ד'אקר (עכו). מאוחר יותר, תמורת סיוע צבאי אשר ניתן לממלכת ירושלים הצלבנית, הקומונות של ונציה ופיזה קיבלו נחלות בשטח עכו. בשנת 1187, לאחר תבוסת הצלבנים בקרני חטין, סלאח א דין כבש את עכו כמעט ללא קרב, אך כבר בשנת 1191, לאחר מצור של שנתיים, היא נכבשה שוב על ידי הכוחות הצלבניים בפיקודו של המלך הצרפתי פיליפ אוגוסטוס והמלך האנגלי ריצ'רד לב הארי. העיר הפכה לבירת ממלכת ירושלים הצלבנית והיוותה הקשר העיקרי בין אירופה למזרח התיכון. מסדרים צבאיים צלבניים כגון ההוספיטלרים, הטמפלרים ומאוחר יותר גם המסדר הטבטוני דאגו לעצמם לרובעים משלהם בעיר. יותר מ-40 כנסיות ו-23 מנזרים נבנו באזורים שונים של העיר. אף עיר צלבנית לא נשתמרה עד היום במצב כמו זה של עכו. בשנת 1260 עברה ישיבתו של רבי יחיאל מפריז לעכו עם 300 תלמידיו. קומונות הסוחרים של גנואה, ונציה ופיזה התחרו על אזורי השפעה עד לכדי שבשנת 1256 פרץ סכסוך מזוין בין הוונציאנים לגנואים, המכונה מלחמת סבא הקדוש. בלחימה היו מעורבים אבירי המסדר הטמפלרי, ההוספיטלרי, וכן חיילי האימפריה הביזנטית. בשנת 1291, העיר הצלבנית עכו, שאחדותה נהרסה על ידי סכסוכים פנימיים, נכבשה והושמדה על ידי הכוחות הממלוכים. העיר נבנתה מחדש רק באמצע המאה ה-14. השלטון הטורקי החל בשנת 1517, כאשר העיר נכבשה על ידי הכוחות העות'מאניים בפיקודו של סלים הראשון. בסוף המאה ה-16 ובתחילת המאה ה -17, השליט הדרוזי פח'ר א-דין בנה מחדש את העיר ובתחילת המאה ה-18 שליט הגליל דאהר אל-עומר קבע את כאן בירתו, ביצר אותה עם חומות חדשות והזמין יהודים, מוסלמים ואירופאים להתיישב בעיר. בשנת 1775 עלה לשלטון הקצין הבוסני אחמד, שכונה אל-ג'זאר (הקצב). הוא בנה מסגדים חדשים, מרחצאות, מצודה ושווקים. בשנת 1799, הודות ליועצו היהודי חיים פרחי ולאדמירל האנגלי סידני סמית', אל-ג'זאר הצליח לעמוד בפני המצור שהטיל צבא נפוליאון על העיר. כתוצאה מכך נאלץ נפוליאון לחזור למצרים ולנטוש את תוכניותיו להתקדם להודו. את אל-ג'זאר ירש בנו סולימאן, ואחיו עבדאללה ירש את השלטון אחריו. בשנת 1831 נכבשה עכו על ידי צבא מצרים תחת פיקודו של איברהים פאשא, בנו של מוחמד עלי. ב- 4 בנובמבר 1840, לאחר הפגזת העיר על ידי הצי הצרפתי-אוסטרי, היא הוחזרה לשלטון האימפריה העות'מאנית. בשנת 1868 נידון בהאא-אללה (מירזא חוסיין עלי נורי), מייסד הדת הבהאית למאסר עולם בעיר עכו. לאחר הנחת מסילות הברזל בין דמשק לביירות ובין חיפה לדמשק, איבדה עכו את חשיבותה האסטרטגית עקב התפתחותה המהירה של חיפה, שבאותה העת החזיקה בנמל הגדול ביותר בגליל.

בשנת 1918 כוחות בריטים כבשו את עכו והעיר הוכרזה כמרכז האדמיניסטרטיבי של המחוז הצפוני של המנדט הבריטי בארץ ישראל. הבריטים הקימו בית כלא במצודה הטורקית, שם החזיקו אסירים פוליטיים יהודים, בהם זאב ז'בוטינסקי. בשנת 1947, הכוחות המשולבים של מחתרות האצ"ל והלח"י פשטו על הכלא ושחררו 27 אסירים. באירוע נפלו 9 לוחמים, 5 נוספים נתפסו על ידי הבריטים. על פי תכנית החלוקה של ארץ ישראל, עכו הייתה אמורה להימנות בשטח הערבי של המנדט, אך נכבשה בתאריך 14 במאי 1948, במהלך מלחמת העצמאות. מתוך 12 אלף תושבי העיר הערבים, ברחו כ-8 אלפים למדינות ערב השכנות. כיום העיר מהווה אתהמרכז האדמיניסטרטיבי של הגליל המערבי. העיר מונה 50,000 תושבים, 67% יהודים, 28% ערבים, והשאר הם דרוזים, בדואים ובהאיים. בשנת 2001 נכללה העיר ברשימת המורשת ההיסטורית של אונסק"ו.